המלכה אליזבת ניהלה בשנות ה-70 מסע שתדלנות מוצלח אל מול הממשלה, והובילה לשינוי הצעת חוק שעלולה הייתה לחשוף פרטים מביכים על נכסיה – חושף העיתון גארדיאן, על-פי מסמכים שהתיר לפרסום ארכיון המדינה הבריטי. בעקבות לחץ שהפעילו עורכי דינה של המלכה, הכניסה הממשלה חריג לכללי השקיפות החדשים ופטרה מהם חברות הנמצאות בשימושם של "ראשי מדינות".
ההסדר אפשר להקים חברות קש בגיבוי המדינה, אשר הטילו לפחות עד 2011 איפול על אחזקותיה והשקעותיה של המלכה. ההיקף האמיתי של נכסי המלכה מעולם לא נחשף, אם כי הוא מוערך במאות מיליוני ליש"ט [לא כולל ארמונות המצויים בבעלות המדינה]. בית המלוכה השתמש בהליך בלתי ידוע הקרוי Queen’s consent כדי לבלום את החקיקה, ולפיו על הממשלה להתריע מראש בפני השליט אם חקיקה מסוימת עלולה להשפיע על האינטרסים האישיים שלו. עד כה נתפס הליך זה כפורמלי בלבד, אך המסמכים שחושף גארדיאן מלמדים, כי בשנות ה-70 נעשה בו שימוש ממשי ועוצמתי.
בנובמבר 1973 חששה המלכה, כי החוק המיועד להגביר את שקיפותן של חברות, עלול לאפשר לציבור לקבל מידע על ענייניה הכספיים, והיא הסמיכה את עורכי דינה ללחוץ על הממשלה לשנות אותו. מתיו פארר, שהיה אז שותף במשרד עורכי הדין היוקרתי הנושא את שמו, נפגש עם פקידים במשרד התעשיה והמסחר של אז, לדון בהצעת החוק של הממשלה בראשותו של אדוארד הית'. מטרתה הייתה למנוע ממשקיעים בחברות ציבוריות להסתיר את אחזקותיהם באמצעות שימוש בשרשרת חברות או נאמנים, וקבעה שדירקטורים יכולים לדרוש חשיפה מלאה של הבעלים האמיתיים.
שלושה עמודים של התכתבות בין עובדי מדינה מגלים כיצד פארר הציג את התנגדותה של המלכה לחוק אשר יחשוף את השקעותיה הפרטיות בחברות נסחרות. פארר ביקש להחריג את המלכה, ונימק זאת "לא רק בשל החשש שהמידע ידלוף לציבור, אלא גם בכך שהחשיפה תהיה מביכה לכל אדם", כתב אחד הפקידים. לאחר שנאמר לו שהחרגת המלכה בלבד תהווה חקיקה פרסונלית בעייתית, פארר "הדגיש שהבעיה נדונה ברצינות רבה ואמר שחייב להימצא מוצא". הוא "דחה את הטענה לפיה אחזקות בימינו אינן כה מביכות, בהתחשב למשל במידע הרב הקיים על נכסי מקרקעין. הוא גם לא חשב שניתן לפתור את הבעיה על-ידי הימנעות מאחזקות בחברות מסוימות. הוא התנגד למידע כמות שהוא".
לאחר שלושה ימים סיכם פקיד אחר את הבעיה: "מר פארר היה מודאג לא רק מהחשיפה של מידע על מניות המוחזקות עבור המלכה ועסקות בהן (שכן הן יופיעו במרשמי החברה) ומן האפשרות של מחלוקת ציבורית כתוצאה מכך. הוא מתייחס לכל חשיפה של בעלות הכתר על מניות באמצעות נאמנים, אבל אם היא תוגבל לדירקטורים של החברות, כמביכה בפוטנציה בשל החשש מפני הדלפות". פארר הסכים לבחון את הנושא יחד עם הפקידים.
חודש לאחר מכן פיתחה הממשלה, בסיועו של הבנק המרכזי, רעיון מקורי העשוי לפתור את הבעיה של המלכה. שר המסחר, ג'פרי האו, כתב לאחד מעמיתיו, כי ההצעה היא לכלול בחוק סעיף שיאפשר לממשלה להחריג חברות מסוימות מהחובה לחשוף את זהות בעלי מניותיהן, ואשר יוצג ככזה שנועד להגן על מגוון של משקיעים. "סעיף כזה יוכל לכלול, למשל, ראשי מדינות, ממשלות, רשויות מוניטריות מרכזיות, מועצות השקעות וגופי השקעה בינלאומיים שהוקמו בידי ממשלות", הוסיף האו. בפועל, המלכה היא שתיהנה מן החריג, והממשלה תקים חברת קש אשר תחזיק במניות אלו, כך שסקרן כלשהו מן הציבור לא יוכל לדעת שהמלכה היא הנהנית האמיתית מהן.
"משרדי דן בפתרון זה עם יועציה המשפטיים של המלכה", הוסיף האו. "מובן שהם לא יכלו להתחייב להשתמש במבנה החדש הזה, אבל הם הסכימו שמדובר בפתרון סביר לחלוטין לבעיה בפניה הם ניצבים, ושהם לא יוכלו לבקש מאיתנו לעשות יותר. לפיכך אני מכין את ההסתייגות הנחוצה שתופיע בחוק". בפועל, ההצעה הפכה לחוק ב-1976, לאחר שהתעכבה בשל הבחירות ועלייתו לשלטון של הרולד וילסון.
גארדיאן מוסיף ומגלה, כי ההחרגה הובילה כמעט מיידית להקמתה של חברה בשם Bank of England Nominees Limited, אשר הופעלה בידי פקידים בבנק המרכזי. מניות שהיו בבעלות המלכה הועברו לחברה באפריל 1977. רק בשנת 2011 הודיעה הממשלה, כי שוב אין צורך בחברה זו. היא נסגרה בפועל בשנת 2017 ולא ברור מה נעשה במניות שהחזיקה. החברה מעולם לא פרסמה דוחות כלשהם.
השימוש בהליך Queen’s consent מדווח תמיד ברשומות הבריטיות, אך במקרה זה אין כל תיעוד שלו – כנראה משום שהחוק של 1976 היה העתק של ההצעה משנת 1973 ובשל כך לא הועלה לקריאה שלישית בפרלמנט. האו, אשר נפטר ב-2015, כנראה חשף את התפקיד שמילא הליך זה בחקיקה המדוברת, בנאום בפרלמנט בנושא ב-,1975 שרק מעטים שמו לב אליו. "בנוגע להצעת החוק, כמו בכל מקרה, יועציה של המלכה, כפי שהם עושים בצורה שגרתית, בחנו את החוק לראות אם הוא כולל, במישרין או בעקיפין, השפעה על זכויות המלוכה", אמר אז.
ארמון בקינגהאם סירב להגיב לשאלות גארדיאן בנושא. לדבריו, Queen’s consent הוא הליך פרלמנטרי פורמלי בלבד והמלכה תמיד נותנת את הסכמתה כאשר הממשלה מבקשת זאת. "הפרלמנט לבדו הוא שמחליט האם יש צורך ב-Queen’s consentבנושאים העלולים להשפיע על אינטרסים של הכתר, כולל רכוש אישי ואינטרסים אישיים של המונרך. אם הדבר נדרש, הצעת חוק מונחת בפני השליט המחליט על-פי עצת השרים והדבר מתפרסם ברבים".