- פֶריס גלנדנינג, איש המפלגה הדמוקרטית, היה מושל מרילנד בשנים 2003-1995. מאמרו בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
לא קל להודות בטעות. לפני 25 שנים עשיתי טעות קשה. בתחילת כהונתי כמושל מרילנד, הודעתי שלא אתן חנינה למי שנדון למאסר עולם. כעת אני יודע שהכרזתי "עולם זה לעולם" הייתה שגויה לחלוטין. משמעותה הייתה שאסירי עולם לא יהיו זכאים לחנינה, ולא משנה כמה קשה עבדו כדי לשקם את עצמם ולפצות את מי שבהם פגעו.
אני חושב על האנשים אשר ב-1993 היו זכאים לשחרור על תנאי אך לבסוף, ללא יוצא מן הכלל, חזרו לכלא. הם היו אמורים להיכלא באופן זמני, אבל ההחלטה שלי הפכה את כליאתם לתמידית. הם איבדו את הכל, לעיתים גם את נישואיהם ואפילו את הקשר עם ילדיהם. הייתה זו טעות שהם ייכלאו לעשרות שנים בגללי ובגלל המושלים שבאו אחרי. חלקם כלואים עד היום. רבים מדי מתו בכלא למרות שהומלצו לשחרור.
מנקודת המבט של ניהול מערכת שיקום מצליחה, זה היה אסון. שמעתי על אנשים שריצו עשרות שנים יותר מכפי שמישהו ציפה, איבדו את התקווה להשתחרר והפסיקו לנסות להתנהג כיאות בכלא. הדבר מסכן גם אותם וגם את הסוהרים. כעת אני מבין מדוע כמעט כל המדינות מפקידות החלטה זו בידי ועדות חנינות. כיום, מרילנד היא אחת משלוש מדינות בלבד בהן המושל הוא המכריע בבקשות חנינה.
אם הייתי יכול לתת עצה לשלושת המושלים, היא תהיה: אתם לא רוצים להיות בעמדה הזאת. זהו פתח בטוח למחלוקת פוליטית. כיצד זה יכול להיות בלתי פוליטי, כאשר הסמכות המלאה בהחלטה אם לשחרר אדם שהיה מעורב בפשע חמור, מצויה כל-כולה בידי המושל? זהו גם שימוש לא מוצלח בזמנם המוגבל של המושל וצוותו, שתפקידם החשוב ביותר הוא לנהל את המדינה. מושלים אינם מומחים בקבלת החלטות על חנינה. כיום, הם מחליטים על בסיס תיק דק שמכין צוותם. כיצד יכול מושל לקבוע ברצינות האם האסיר עמל לשפר את עצמו ולשלם את חובו לחברה?
בניגוד לכך, ממוני החנינה – אותם ממנים המושלים – פוגשים את המועמד, בוחנים לעומק דיווחים מפורטים, מקבלים הערכות רפואיות ופסיכולוגיות, מדברים במישרין עם הקורבנות ומשפחותיהם ויש להם ניסיון בהערכת ההתאמה לחנינה. בשנים האחרונות העניק מושל מרילנד, לארי הוגאן, יותר חנינות. זה טוב, אבל כמו קודמיו הוא דחה עשרות מועמדים ראויים. ההיסטוריה מלמדת, כי גורלם של בני אדם נחרץ לא על-פי מידותיהם, אלא במידה רבה על-פי הגלים הפוליטיים המשתנים.
רוב תושבי מרילנד המרצים מאסרי עולם הם שחורים, ורבים מהם במצב רפואי רעוע. כעת, בעיצומה של מגיפה עולמית, התעוררות כללית בארה"ב לחוסר השוויון הגזעי בחברה וקריאה לצדק חברתי – לא יכול להיות ספק אמיתי שהגיע הזמן לשנות את הכשלים היסודיים שבשיטת החנינה שלנו. השינוי חייב להיות באמצעות החוק. אני תומך בחוק הנמצא בדיון בבית המחוקקים של מרילנד, אשר יעביר את ההכרעה הסופית לוועדת החנינות בת עשרת החברים. השינוי הזה אינו נוגע למושל זה או אחר. זה הדבר הנכון לעשותו. הבה נשנה את המצב. ההוגנות, השוויון והצדק החברתי דורשים זאת.