השתלטות הטליבאן על אפגניסטן עוררה דאגה מיידית לגורלם של רבבות אמריקנים, בני ברית ואפגנים; פינויים צריך להיות בעדיפות עליונה. הבעיה הבסיסית יותר היא כיצד ארה"ב מצאה את עצמה מחליטה לסגת בלא התייעצות של ממש עם בעלות בריתה ועם מי שהקריבו יותר מכל ב-20 השנים האחרונות; ומדוע אפגניסטן הוצגה לציבור כבחירה בין שליטה מלאה או נסיגה מלאה. כך כותב הנרי קיסינג'ר, הדיפלומט הידוע ביותר בתולדות ארה"ב, באקונומיסט. נושא מרכזי חמק מתשומת הלב בנוגע לפעילותה של ארה"ב בחו"ל במשך למעלה משנות דור, מווייטנאם עד עירק. כאשר ארה"ב מסכנת את חיי חייליה ויוקרתה, הדבר חייב להיעשות על בסיס של מטרות אסטרטגיות ופוליטיות משולבות. מבחינה אסטרטגית – להבהיר מדוע נלחמים; מבחינה פוליטית – להגדיר מהי צורת הממשל שתהיה תוצאה בת-קיימא. ארה"ב קרעה את עצמה לגזרים בשל חוסר יכולתה להציב מטרות בנות השגה ולקשר אותן עם הפוליטיקה האמריקנית. היעדים הצבאיים היו מוחלטים מדי ובלתי ניתנים להשגה, והיעדים הפוליטיים היו מופשטים מדי וכוללים מדי. הכישלון בקישורם זה לזה הכניס את ארה"ב לעימותים פנימיים ולנטוש מטרות משותפות, טוען קיסינג'ר. ארה"ב נכנסה לאפגניסטן מתוך תמיכה ציבורית רחבה בתקופה למתקפות שביצע אל-קאעידה משטחה של מדינה זו שנשלטה בידי הטליבאן. בראשיתו היה המבצע הצבאי מוצלח מאוד. אבל בעוד הטליבאן בורח לפקיסטן, איבדה ארה"ב את המיקוד האסטרטגי. היא שכנעה את עצמה, שמניעת הבנייה מחדש של בסיסי טרור מחייבת להפוך את אפגניסטן למדינה דמוקרטית מודרנית. פרויקט שכזה אינו יכול בשום אופן לעלות בקנה אחד עם לוח הזמנים של הפוליטיקה האמריקנית. הסיבה היא שאפגניסטן מעולם לא הייתה מדינה מודרנית. מעמד של מדינה נשען על מחויבות משותפת ועל ריכוז הסמכות; שניהם נעדרים מאפגניסטן. בנייה דמוקרטיה מודרנית במדינה שכזאת תימשך שנים, אם לא עשורים; היא מנוגדת לבסיס הגאוגרפי והאתני של הארץ. העובדה שאפגניסטן נעדרת שלטון מרכזי, היא בדיוק זו שהפכה אותה ליעד נחשק לרשתות טרור. האחדות הפוליטית ובמיוחד האחדות הצבאית בנויה באפגניסטן מאז ומתמיד סביב קשרים אתניים ושבטיים. השליטים המקומיים שרויים באופן מתמיד בסכסוכים ביניהם, אך מתאחדים מול פולש זר – בריטניה ב-1839 וברית המועצות ב-1979. עם הזמן, המלחמה באפגניסטן קיבלה את האופי של עימותים קודמים: התמיכה הפנימית בארה"ב הלכה ונחלשה. הרס בסיסי הטליבאן הושג למעשה, אבל בניית אומה במדינה קרועת קרבות הצריכה כוחות צבא ניכרים. את הטליבאן ניתן היה לרסן אבל לא לחסל. הפעלת מנגנוני שלטון בלתי מוכרים, החלישה את התמיכה הפוליטית האפגנית באמריקנים והגבירה את השחיתות. אפגניסטן חזרה על המאפיינים של התערבויות אמריקניות קודמות: מה שצד אחד בפוליטיקה האמריקנית ראה כהתקדמות, האחר ראה כאסון. לדברי קיסינג'ר, מה שהוזנח הוא יצירת חלופה מתקבלת על הדעת אשר תשלב מטרות בנות השגה. ניתן היה להגביל את הפעילות הצבאית לריסון הטליבאן במקום לחיסולו. המסלול הפוליטי-דיפלומטי צריך היה לנצל את אחד ההיבטים המיוחדים של המציאות האפגנית: העובדה ששכנותיה חוששות מאוד מכך שהיא תהפוך למדינת טרור. ברור שלהודו, סין, רוסיה ופקיסטן יש מטרות מנוגדות. דיפלומטיה יצירתית הייתה מנסה להגיע לצעדים משותפים להתגברות על הטרור באפגניסטן. אבל חלופה זו מעולם לא נבדקה. הנשיאים דונלד טראמפ וג'ו ביידן יצאו בקמפיינים שלהם נגד המלחמה, וניהלו שיחות עם הארגון שארה"ב ובעלות בריתה יצאו לפני 20 שנה להשמידו. התוצאה היא נסיגה ללא תנאי. ארה"ב אינה יכולה להתחמק מתפקידה המרכזי בסדר העולמי, בשל יכולתה וערכיה ההיסטוריים. היא אינה יכולה להימנע מכך באמצעות נסיגה. המלחמה בטרור הנתמך בידי מדינות ואשר משתמש בטכנולוגיות מתקדמות, תמשיך להיות אתגר גלובלי. היא חייבת להתנהל בשילוב של אינטרסים אסטרטגיים לאומיים ומבנה בינלאומי כלשהו שמסוגלת ארה"ב ליצור באמצעים דיפלומטיים. על ארה"ב להכיר בכך ששום צעד אסטרטגי דרמטי, כגון יצירת מחויבויות רשמיות באיזורים אחרים, אינו זמין בעתיד המיידי כדי לרפא את הנזק שגרמה לעצמה. חוסר הזהירות האמריקני גורם לאכזבה בקרב בעלות בריתה, מעודד את יריבותיה ומבלבל את המשקיפים – קובע קיסינג'ר. ממשל ביידן עודנו מצוי בשלביו הראשונים ואמורה להיות לו ההזדמנות לפתח וליישם אסטרטגיה מקיפה שתתחשב באילוצים פנימיים ובצרכים חיצוניים. דמוקרטיות מתפתחות בעימותים בין מרכיביהן; הן מגיעות לגדולתן באמצעות התפייסות.