"אינפלציה" היא המילה. סיכון האינפלציה הוא סיכון המקרו שכולם מדברים עליו, אבל הפרשן הכלכלי הבכיר ג'רמי וורנר טוען בדיילי טלגרף, כי הסכנה האמיתית היא "יפניזציה": אינפלציה נמוכה, צמיחה נמוכה וריבית נמוכה – כולם לאורך זמן. זהו אבחון עגמומי, אבל מצב המשקים המערביים הופך אותו לממשי.
כך זה עובד. האינפלציה בעלייה כמעט בכל מקום, בעיקר בשל עלייה במחירי הסחורות וחוסר המיתאם בין הביקוש להיצע כאשר המשקים מתאוששים מן הקורונה. בארה"ב עלה המדד בספטמבר ב-5.4%, שיא של 13 שנים; בגרמניה הוא עלה ב-4.1%, היא של 29 שנים, בעוד מדד המחירים הקמעונאי עומד על 13.2%, הגבוה ביותר מאז 1973 – מספרים בלתי נתפסים במדינה זו.
הפרדוקס הוא שרבים מן הלחצים האינפלציוניים שאנו רואים כיום, במיוחד העלייה במחירי האנרגיה, הם למעשה דפלציוניים בתוצאותיהם – משום שהם מוציאים כסף מכיסיהם של הצרכנים ומונעים גידול בהכנסה שהוא עצמו גורם אינפלציוני.
אבל למרות זאת, יש גבול ליכולתם של הבנקים המרכזיים לשבת בחיבוק ידיים ולהימנע מהעלאת ריבית לנוכח לחצים אלו. נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, אנדרו ביילי, אמר בשבוע שעבר כמעט במפורש שיהיה צורך להעלות בקרוב את הריבית מ-0.1% ל-0.25%. זו נשמעת עלייה בלתי משמעותית, במיוחד לנוכח העובדה שלפני המגיפה עמדה הריבית בבריטניה על 0.75%. אבל כל שינוי בסבב הריבית הוא איתות חשוב; אין ספק שעליות נוספות יבואו לאחר מכן.
מבחינת אלו הסבורים שהאינפלציה תהיה ארוכת טווח – כמו וורנר – הבנקים המרכזיים נמצאים בפיגור. הם היו צריכים לפעול קודם לכן ואולי בצורה יותר תוקפנית. אבל הבעיה היא החוב. הן הממשלות והן המשקים סוחבים חובות כבדים בשל התגובה לקורונה, ולכן די בעלייה מתונה של הריבית כדי להוביל למיתון. במילים אחרות: זה דומה מאוד לבעיה של יפן, כאשר משקלו של החוב מכביד באופן קבוע על הצמיחה וכך גם על האינפלציה והריבית. וכך, עד מהרה, הבעיה היא דפלציה ולא אינפלציה. אפשר כבר לראות סימנים משמעותיים להאטה הצמיחה בארה"ב ובסין, וזה בלי פעולה מוניטרית כלשהי.
עם זאת, יש פער משמעותי בסיפור ה"יפניזציה". אחד הגורמים המרכזיים להאטת האינפלציה ב-30 השנים הוא הגלובליזציה, ולכן אם מגמת המחירים עומדת להתהפך – גם צריך לקרות גם לגלובליזציה. הנה תרחיש אחד. אם הנשיא שי ג'ינפינג יממש את איומיו ויפלוש לטייוואן, יהיה זה ביטוי ברור לאג'נדת ההתפשטות הקיימת. המערב עשוי להגיב באמברגו סחר מוחלט על סין, וזו מצידה תגיב בהורדת מחירים ובהגברת הלחץ הדפלציוני על המערב. מצד שני, גם זה גם ייצור מחסור חמור במוצרים – מה שמוביל לעליית מחירים. הלחצים האינפלציוניים והדפלציוניים יתנגשו.
אין פלא שהבנקים המרכזיים מתרוצצים כתרנגולות ערופות ראש, מבלי לדעת לאיזה כיוון לפנות. כאשר נוצר חוב ברמה הנוכחית, קשה מאוד להיפטר ממנו. בעבר ממשלות יכלו פשוט ליזום אינפלציה כדי למחוק אותו, אבל בכלכלה הגלובלית הנוכחית – זה ממש לא קל, מסיים וורנר.