העתיד מוטל על כפות המאזניים. ועידת גלזגו תקבע במידה רבה כיצד 7 מיליארד תושבי העולם ישרדו בכוכב לכת חם יותר והאם ניתן למנוע מן הדורות הבאים את התוצאות הקשות ביותר של ההתחממות. הכישלון עד כה הוביל לשטפונות, שריפות, גלי חום ובצורות קטלניים ברחבי העולם, וחשף פער עצום בין הקונצנזוס המדעי לבין חוסר המעש הפוליטי.
המתח כבר ניכר מעל הפסגה בת תריסר הימים, מדווח ניו-יורק טיימס. כמה מן המדינות העניות שנפגעו משינויי האקלים מחכות לכסף שהובטח להן בידי המדינות המתועשות שהן הגורמות העיקריות למשבר. המדינות הפולטות לוחצות זו על זו להפחית את פליטת גזי החממה, בעוד אינן עושות די הצורך בעצמן. מה שמסבך עוד יותר את המצב הוא הצורך בפעילות עולמית משותפת בעידן של לאומנות גוברת, וכך השיחות בגלזגו יהיו מבחן ליכולת להתמודד עם משבר חוצה גבולות.
שליח האקלים של ממשל ביידן, ג'ון קרי – אשר בעבר הגדיר את גלזגו כ"סיכוי הטוב ביותר האחרון" – מנסה כעת להנמיך את הציפיות. "גלזגו מעולם לא נועדה לגרום לכל המדינות להצטרף דווקא השנה. מטרתה להרים את רף השאפתנות ברמה עולמית", אמר לטיימס בשבוע שעבר. מטרות הפסגה הן לגרום למדינות לנדנד זו לזו, להבטיח תמיכה כספית למדינות העניות ולעגן כמה מן הכללים שנקבעו בהסכם פריז.
מי רוצה מה?
הקרב העיקרי שיעצב את פסגת גלזגו יהיה בשאלה מי אחראי להתחממות כדור הארץ, מי צריך לעשות מה כדי למנוע החמרה שלה וכיצד לחיות עם הנזק שכבר נעשה. רוב הפליטה באה בעבר מארה"ב ואירופה, וכיום – מסין. בכמה מובנים, המחלוקות בגלזגו יהיו בין המדינות המפותחות ובראשן ארה"ב ומדינות אירופה, לבין המדינות המתפתחות בראשותן של סין, הודו ודרום אפריקה. במקרים אחרים, הן יהיו בין הפולטות הגדולות כמו סין והודו לבין מדינות קטנות ופגיעות כמו איים באוקיינוס השקט ובאוקיינוס האטלנטי.
המחלוקות הכספיות כה עמוקות, עד שהן עלולות למנוע שיתוף פעולה. בשנת 2010 התחייבו המדינות העשירות להעניק לעניות 100 מיליארד דולר בשנה לאורך העשור כדי להתמודד עם שינויי האקלים. חלק מהכסף שולם, אבל הסכום לא יושלם לפני 2023. רעיון בעייתי עוד יותר הוא האפשרות שהמדינות המתועשות יידרשו לפצות את האחרות על נזקי הפליטה.
לכך מתווספים המתחים בין המדינות הממלאות את חלקן לבין אלו הנמנעות מכך. ממשל ביידן התחייב שארה"ב תפחית את הפליטות במחצית ב-2030 בהשוואה לרמתן ב-2005, אבל לא ברור אם יוכל לעמוד בכך בשל המכשולים הפוליטיים שבפניו. ארה"ב לוחצת על סין לקבוע בגלזגו יעדים שאפתניים יותר, אבל עד כה בייג'ינג רק הודיעה שהפליטות שלה ימשיכו לעלות ולרדת עד סוף העשור; היא מפקפקת בכך שארה"ב מצידה תעמוד בהתחייבויותיה שלה. וכל זה – בנוסף למתחים האחרים בין שתי המדינות; הנשיא שי ג'ינפינג אפילו לא יגיע לגלזגו אלא ינאם רק בווידאו.
גם נשיאי רוסיה וברזיל, ולדימיר פוטין וחאיר בולסונרו, לא יגיעו; ייתכן שפוטין ידבר מרחוק. הודו אינה צפויה להתחייב להקטין את הישענותה על פחם כדי לענות על צרכי האנרגיה הגדלים שלה, אם כי היא מגדילה במהירות את חלקה של האנרגיה הסולרית. הדיפלומטים האופטימיים ביותר אומרים, כי למדינות לא תהיה ברירה אלא לשתף פעולה.
מה ייחשב להצלחה?
לא משנה מה יקרה בגלזגו; ההצלחה בטיפול בשינויי האקלים תימדד במהירות בה הכלכלה העולמית תצליח להשתחרר מתלותה בדקלים מאובנים – סבור הטיימס. בעלי אינטרסים בנפט, פחם וגז טבעי ובעלי בריתם הפוליטיים נאבקים נגד המעבר הזה, אבל הוא בלתי נמנע. השימוש בדלקים המאובנים צפוי להגיע לשיאו באמצע המאה, אם המדינות יקיימו את התחייבויותיהן במסגרת הסכם פריז. רוח ושמש הופכים למקורות אנרגיה זולים יותר בכמה שווקים, והביקוש לפחם צפוי לרדת באמצע המאה; המכוניות החשמליות צפויות להוריד כבר בעשור הבא את הביקוש לנפט.
ההתחממות הואטה מאז נחתם הסכם פריז ב-2015, ויש הרואים זאת כהוכחה לכך שדיפלומטיית האקלים עובדת. רוב המדינות מקיימות את התחייבויותיהן במובן זה שהן קובעות מדיניות אנרגיה ולוחצות זו על זו לעשות יותר. הבעיה היא שכל זה אינו קורה במהירות הנחוצה. יש המצביעים על סימן מבטיח נוסף: תושבי המדינות העשירות לוחצים על מנהיגיהן לעשות יותר. הם מבינים שמדובר בנושא רציני בעל השלכות משמעותיות, וייתכן שזה מה שבסופו של דבר יציל את העולם.