הפודקסט הפופולרי ביותר והסרט התיעודי הנצפה ביותר בנטפליקס – סביר להניח שיש להם מן המשותף: הרבה על רצח. בשנים האחרונות, פשע ממשי – מה שפעם היה נישה של הפיכת פשעים אמיתיים לבידור – הפך לאובססיה לאומית בארה"ב, כותבת פיבי לָאט בניו-יורק טיימס. אבל האם זה רע לנו ולנפשנו, או שמא הוא מציף את הזוועות הנעשות לפגיעים ביותר בחברה האמריקנית ואת הכשלים במערכת הצדק?
לפני עידן הנאורות, רבים חשבו שטבע האדם נקבע עם לידתו ושהאיום החמור ביותר הוא השטן השוכן בתוכו, ולא הנבל שמעבר לפינה. אבל תמיד הייתה משיכה להיות עדים להתנהגות פסולה מבחינה מוסרית ושאיפה להגנה עצמית מפני פגיעה. כיום, ערוצי כבלים שלמים ואין ספור סרטים תיעודיים עוסקים בכל פינה ובכל סוג של פשיעה ופושעים, והמדיה החברתית אף מאפשרת ליטול חלק.
קחו לדוגמה את המקרה של גבי פטיטו בת ה-22, שנעלמה במהלך טיול עם בן-זוגה – מה שעורר גל של סיקור תקשורתי שלא קורה למאות אלפי נעדרים אחרים מדי שנה. היה זה המקרה האחרון של "בלשים בכורסה" המנסים לפתור בעצמם את התעלומה ואשר אולי בפועל אכן סייע לאתר את גופתה. האם כל תשומת הלב הזאת "מטגנת לנו את המוח"?
נשים הופכות לפרנואידיות
הסופרת וניצולת הדקירה אֶמָה ברקוויסט סבורה שהתשובה חיובית. לטענתה, המגדר הופך נשים – שהם הרוב הגדול של קורבנות הפשיעה – לפרנואידיות בצורה חסרת פרופורציה. היא מציינת, כי עם העלייה יוצאת הדופן במקרי הרצח על-רקע הקורונה, רוב הפשיעה נמצאת בירידה מזה עשרות שנים. "אני לא חושבת שבריא להיות במצב של סופר-מוּדעוּת, במיוחד עכשיו כאשר אנחנו ממילא כה מפולגים וחסרי אמון זה בזה", כותבת ברקוויסט. היא גם חוששת, שהבידור מסוג הפשיעה האמיתית עלול לגרום למציצנות, כפי שקרה במקרה של פטיטו עם החיטוט הבלתי-פוסק באינסטגרם שלה.
כאשר הצופים מנסים לפתור תעלומות, ההליך המשפטי הראוי תופס את המקום השני. במקרה של פטיטו, למשל, דעת הקהל הרשיעה את בן-זוגה, בריאן לאונדרי, הרבה לפני שניתן יהיה לקבוע מה באמת אירע והרבה לפני שגם גופתו נתגלה וסיבת מותו אינה ידועה. ביקורת נוספת היא, שסיפורים אלו מעצימה את כשליה של מערכת המשפט האמריקנית. למרות שבני מיעוטים הם הקורבנות של פשיעה אלימה באופן חסר פרופורציה לחלקם באוכלוסייה, הסוגה של פשע אמיתי מתמקדת ברובה בפשעים נגד נשים לבנות – וממילא רומזת שגברים שחורים/היספאנים הם הפושעים. אומנם בפועל רוב הפושעים המוצגים בסוגה זו הם גברים לבנים, אך יש הטוענים שהיא מחזקת את התפיסות שהובילו לכך שמספר האסירים בארה"ב הוא הגדול בעולם ביחס לאוכלוסייה.
מצד שני, מדגישה לָאט, יש גם צדדים חיוביים לסיפורי הפשיעה. חלקם חוקרים את הכשלים של אכיפת החוק ומערכת המשפט, ובכך יש להם פוטנציאל ניכר לחולל שינוי. ראביה שאודרי, סניגורית ומגישת פודקסט, אומרת כי נאשמים עתידיים ואפילו נאשמים בהווה יכולים לצאת נשכרים מכך שהחשיפות מאלצות את המערכת להשתנות ולהשתפר. ואילו פרופ' דואן ססיל, קרימינולוגית, אומרת שהסוגה הזאת מסייעת לנשים לחיות בחברה שעודנה אלימה כלפיהן, בכך שהיא מלמדת אותן כיצד להגן על עצמן וממה להימנע; לאחרות היא עוזרת להתמודד עם טראומות.
"סינדרום האישה הלבנה הנעדרת"
לאחר המהומות בעקבות הירצחו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן, חלק מן הפודקסטים ניסו – לעיתים בצורה מגושמת – להתמודד עם העובדה שבמשך שנים הציגו לרוב קורבנות לבנים והציגו את השוטרים והפרקליטים באור בלתי ביקורתי. הסופר פ"א מושקוביץ אומר כי מי שבעבר הציגו את התפיסה לפיה "השוטרים פותרים הכל", מציגים כעת דמויות משולי החברה שמערכת החוק מתעלמת מהם לחלוטין וכיצד בני מיעוטים נמצאים על כוונת המשטרה בעוד האשמים האמיתיים מצליחים להתחמק.
רדיפת הכותרות במקרה של פטיטו גם עוררה ויכוח סביב "סינדרום האישה הלבנה הנעדרת", מונח אותו טבעה העיתונאית גוון איפיל לתיאור תשומת הלב התקשורתית חסרת הפרופורציות הניתנת לנשים צעירות וחטובות הנעלמות. הסופר אלון גרין אומר כי הוא רואה שינויים קטנים בשולי הסוגה: "עצם העובדה שאנשים מדברים על התסמין הזה היא חדשה. אני חושב שהצבת השאלות סביב ההיבטים הגזעיים של סיקור הפשיעה היא עצמה מרעננת".