בששת החודשים הראשונים עברו האיטלקים מניצחון לניצחון: באירוויזיון, באליפות אירופה בכדורגל, בריצות ל-100 מטר ול-4X100 מטר באולימפיאדת טוקיו ועם פרס נובל בפיזיקה לג'יורג'יו פאריסי. במקביל, הייתה לה ההזדמנות הייחודית להיות נשלטת בידי ממשלה בראשותו של מריו דרגי הזוכה לכבוד בינלאומי, ואשר נהנית מרוב פרלמנטרי ניכר המאפשר לו להפוך בקלות את תוכניותיו לחוקים – כותב אקונומיסט.
מסע התחסנות יעיל מאפשר לכלכלה האיטלקית להתאושש בעוצמה. דרגי, לשעבר נשיא הבנק המרכזי האירופי, צופה שהצמיחה תגיע השנה ל-6%, אם כי איטליה תחזור רק בשנה הבאה לממדיה שלפני המגיפה – אחרי ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות. סטנדרד אנד פור העלתה את תחזית החוב מ"יציב" ל"חיובי", ואיטליה מתקרבת למצב בו – לראשונה מאז תוכנית מרשל בשנות ה-1940 – תוכל להוציא כספים בצורה חופשית.
איטליה עומדת להיות הנהנית הגדולה ביותר מתוכנית ההתאוששות של האיחוד האירופי, עם 191.5 מיליארד אירו במענקים והלוואות. סכום כזה חייב להשפיע על המשק, אשר כמעט ולא צמח במאה הנוכחית: התוצר ב-2019 היה גבוה ב-4% בלבד מאשר ב-2000. במונחי כוח קנייה לנפש, התוצר באיטליה ירד בשני העשורים ב-1% לעומת עלייה של 16% בצרפת ושל 24% בגרמניה. תוכנית הסיוע צפויה להוסיף לתוצר האיטלקי 0.5% לשנה בשלוש-ארבע השנים הקרובות – שיעור משמעותי למשק שבשנותיו הטובות ביותר צמח בפחות מ-2% לשנה.
פרופ' אנזו מונאברו, אשר שירת כמינוי מקצועי בשלוש ממשלות קודמות, אומר שהאתגר האמיתי יהיה להבטיח בטווח הארוך צמיחה שתהיה גבוהה משמעותית מאשר הממוצע באיחוד האירופי – וזה יקרה רק אם יבוצעו רפורמות מבניות משמעותיות. הסיוע האירופי מכוון בדיוק לשם, שכן הכסף חייב לשמש לרפורמות מדעיות ולהשקעות שמטרתן לשפר את סיכויי הצמיחה. איטליה צריכה לעמוד עד הסוף השנה ב-51 מטלות כדי לקבל את הכסף, אך נכון לסוף ספטמבר היא עמדה ב-13 בלבד. הבעיה איננה ברפורמות, מציין אקונומיסט; הללו מתקדמות מהר מן המתוכנן, כולל קיצוץ בביורוקרטיה וניעור של מערכת המשפט הפלילי; רפורמה במשפט האזרחי נמצאת בדרך. הבעיה היא בהשקעות, ובמיוחד במשרד התיירות ובמשרד לשינוי אקולוגי.
הימין הקיצוני צפוי להוביל את הממשלה
במבט מעבר לסוף השנה, צצים שני ספקות. האחד הוא יישומה בפועל של החקיקה, כאשר יש מחסור במיומנויות הניהול בקרב הפקידים המופקדים על יישום תוכניות מורכבות; ממשלתו של דרגי מתחילה לטפל בבעיה זו. לצד זאת, חקיקת התקנות הנחוצות הופכת לעיתים לבת ערובה בידי בעלי עניין, החל מהרשויות המקומיות וכלה באיגודים המקצועיים.
הספק השני נוגע לדרגי עצמו. ידוע שהוא לוטש את עיניו למשרת הנשיא, המתפנה בחודש פברואר. גם אם לא יהפוך לראש המדינה, אין זה סביר שימשיך בתפקידו לאחר הבחירות הצפויות להתקיים באביב 2023 ואולי אף יוקדמו. הסקרים מלמדים שאת ממשלתה הבאה של איטליה יובילו שתי מפלגות המתנגדות זמן רב לאיחוד האירופי: "האחים של איטליה" בעלת הקשרים לניאו-פשיזם ו"הליגה הצפונית" הימנית-קיצונית.
מקורביו של דרגי טוענים, שפרישתו אינה צריכה להוביל לשינוי משמעותי. ממשלתו יצרה מכניזם ביורוקרטי לפיקוח ושליטה על הכספים מן האיחוד, וניתן לקוות שהוא ישרוד אחריה. כל ממשלה עתידית תהיה מוגבלת בכללי האיחוד, או שתסתכן בכך שזרימת הכסף תופסק. אולי – מגיב אקונומיסט. אבל "הליגה" (השותפה כיום בקואליציה) ו"האחים" מתנגדים לרפורמות הנלוות לכספי הסיוע.
"הליגה" כבר הצליחה בחזית חשובה אחת. אחד מגורמי החולשה של המשק האיטלקי הוא בכך שהמס על עבודה גבוה מדי והמס על רכוש נמוך מדי. ממשלתו של דרגי פעלה להביא לאיזון על-ידי שינוי ברישום הקרקעות, שמטרתו הייתה להגדיל את ההכנסות מהמיסוי עליהם. אבל התנגדותו של מנהיג "הליגה", מטאו סלבאני, אילצה אותה לדחות את הפעלת השינויים עד 2026 ולצמצם את תחולתם. "אני אופטימי יותר כיום מאשר הייתי לפני שנה", אומר ניקולה נובילֶה מחברת המחקר אוקספורד אקונומיקס, "אבל שיפור מתמיד בסיכוייה הכלכליים של איטליה הוא התרחיש החיובי ולא התרחיש הבסיסי".