בדיוק בעוד שנה נשיאותו של ג'ו ביידן תמריא או תשקע. תמריא – אם הדמוקרטים יוכלו להימנע אפילו מהפסדים קטנים ביותר שימחקו את הרוב שלהם בבית הנבחרים או בסנאט. תשקע – אם החל מינואר 2023 הרפובליקנים ישלטו באחד הבתים, ואז גורלה ב-2024 יהיה תלוי בשביעות הרצון מאופן ה"מה שלא יהיה" בו ביידן מושל.
ג'ורג' וויל, פרשן בכיר בוושינגטון פוסט, מזכיר, כי בעימות ב-1992 הציג אדם צעיר שאלה לג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון ורוס פרו: "כיצד אנחנו הצעירים יכולים לסמוך עליכם למלא את צרכינו – בשיכון, בפשע ובמה שלא יהיה". השאלה סימלה את הנטייה הגוברת של אמריקנים רבים לראות את הנשיא כדמות אב. היא גם אופיינית לפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית הנוכחית: לנו, הילדים, יש צרכים רבים והממשל הפדרלי צריך לענות על כולם.
אבל הבעיות הנוכחיות של ביידן נובעות לא רק מרצונה של מפלגתו לקבל הכל מן הממשל. הסיבות העיקריות הן הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן, התוהו ובוהו בגבול עם מקסיקו ובלבול סביב המסר שלו. לגבי הבעיה הראשונה, הבחירות בנובמבר הבא יגלו עד כמה היא מכתימה את הבטחתו של ביידן להסתמך על אנשי המקצוע. הבעיה השנייה מעיקה על כל הממשלים.
הבעיה השלישית יכולה להיפתר אם יועציו של ביידן ישרתו טוב יותר אותו ואת המדינה. הם טועים כאשר הם מכניסים אותו למצבים הדורשים מיומנויות שמעולם לא היו לו. המפגש שקיים לאחרונה עם אזרחים בחסות CNN היטיב להדגים זאת: ביידן טעה בנושא האקלים ("אם נעבור את קו המעלה וחצי אנחנו מחוסלים"), לא ידע מי שולט במשמר הלאומי (לא הנשיא) והתבלבל לגבי טייוואן (אולי צריכה להיות מחויבות אמריקנית לבוא לעזרתה אבל אין לנו כזאת).
וויל מציע לביידן לחשוב על זה: ככל שרואים פחות את הנשיא, כך מעריצים אותו יותר. דווייט אייזנהאואר התקשה לעיתים להתבטא כאשר התקילו אותו, אבל הוא הפך לנשיא לאחר שצבר ניסיון רב בניהול לוחמה של בעלות הברית, ולעיתים משפטיו המעורפלים הסתירו את עורמתו. לפני מסיבת עיתונאים ב-1955 הפציר בו דוברו, ג'ים הגרטי, שלא לענות על שאלות בנוגע לטייוואן. "אל תדאג, גים", השיב אייזנהאואר. "אם השאלה תעלה, אני אבלבל אותם". השאלה הבאה והתשובה החלה במילים "הדבר היחיד שאני יודע על מלחמה הוא שני דברים".
כאשר נותרו 38 חודשים לכהונתו של ביידן, ייצוב נשיאותו הוא בעל חשיבות לאומית. אויבים קרי-דם של ארה"ב בוחנים אותו. ככל שהוא נראה חלש יותר מבחינה פוליטית, כך גדלה הסבירות שדונלד טראמפ ינסה להתמודד שוב ובכך יעכב את החזרה לשיטה הדו-מפלגתית; כיום המפלגה הרפובליקנית השקועה בצרות כמעט ואינה מהווה גורם שיש להתחשב בו.
יתרה מזו: האינטרס של המפלגה הדמוקרטית הוא שביידן יתחיל להצליח, ובקרוב. הדבר יאפשר לו להחליט שלא להתמודד על קדנציה שנייה ולעשות זאת כמדינאי מחושב ולא כמי שמודה בכישלון. אם ההחלטה הזאת תבוא רק ב-2023, הדמוקרטים ימצאו את עצמם בפני אפשרות בעייתית: קאמלה האריס. היא תלהיב את הפרוגרסיבים, אבל מעבר לכך מועמדותה ב-2024 תהיה עתירת סיכונים. ביידן יכול להיזכר בחיבה כמי שהוביל לפוליטיקה טובה יותר – אבל רק אם יוכל להתרומם מעל סדר היום המפלג שלו, מסיים וויל.