זה היה אמור להיות הרגע העולמי של בוריס ג'ונסון, כאשר כמארח של ועידת גלזגו הכריז שבריטניה חזרה לבמה העולמית לאחר הברקזיט. אבל במקום זה, הוא מוצא את עצמו שקוע בשערורייה שזכתה לכינוי "סליזגייט" ושיעורי התמיכה בו צונחים לשפל חסר תקדים.
כמו בהרבה מקרים אצל ג'ונסון, מציין וושינגטון פוסט, גם הפעם הוא ירה לעצמו ברגל. חבר סיעתו בפרלמנט ובן-בריתו, אוון פיטרסון, הפר את כללי השדלנות כאשר קיבל תשלום משתי חברות שאת האינטרסים שלהן קידם במקביל לחברותו בפרלמנט. התגובות מכל קצווי הקשת – כולל מצד ראש הממשלה לשעבר, ג'ון מייג'ור – זועמות במיוחד על נסיונו של דאונינג סטריט להימנע מהטלת אחריות.
בשבוע שעבר ניסה ג'ונסון להימנע מהשעייתו של פיטרסון ל-30 יום, כאשר הציע לפרלמנט להקים ועדה שתבדוק את נהלי השדלנות בכלל. תגובה ציבורית עזה גרמה לממשלה לסגת מן ההצעה ופיטרסון התפטר מן הפרלמנט. לאחר דיון סוער במיוחד בפרלמנט (8.11.21), בו לא השתתף ג'ונסון, עברו עליו יומיים קשים במיוחד עם התקפות עזות בתקשורת על מה שמכונה sleaze – ביטוי שמשמעותו התנהגות פסולה בתפקיד רשמי. בניסיון להימלט מן הסערה, ג'ונסון חזר אתמול לגלזגו ונאם בפני באי הוועידה.
מתנגדיו של ג'ונסון מאשימים אותו בבריחה מאחריות. "הייתה לו השבוע הזדמנות להתנקות, להתנצל בפני המדינה ולהבין סוף כל סוף שהכללים חלים גם עליו ועל חבריו. אבל במקום להתייצב, הוא ברח", טען מנהיג הלייבור, קייר שטארמר. מבחינתו של ג'ונסון חובב תשומת הלב, זה לא מה שאמור היה לקרות. פסגת גלזגו אמורה הייתה להפגין את בריטניה המחודשת והעצמאית אחרי הברקזיט. אבל אפילו שם אור הזרקורים נגנב ממנו בידי ברק אובמה וגרטה תונברג.
מבחינת ג'ונסון, הביקורת בימים האחרונים בנוגע לנטילת האחריות, מתקשרת לביקורת נרחבת יותר על האופן בו השמרנים מינפו את נצחונם המוחץ בבחירות 2019 כדי לפגוע במנגנוני האיזונים והבלמים. ממשלתו מקדמת חוק בחירות אשר יגדיל את השליטה הפוליטית על ועדת הבחירות, גוף מפקח עצמאי החוקר כיום את מימון השיפוצים הנרחבים שביצע ג'ונסון במעונו הרשמי. הממשלה שמה על הכוונת גם את בתי המשפט, כאשר היא מנסה לצמצם את הביקורת השיפוטית על פעולות הגופים הציבוריים, ולהקל על עצמה להפוך את הפסיקות שאינן נראות לה. ג'ונסון חושב שהחוקים מיועדים ללוזרים, מצטט הפוסט את אקונומיסט.
מפתה לראות את ג'ונסון בפריזמה של הרפובליקנים בהנהגת דונלד טראמפ. בכמה מובנים חשובים, ג'ונסון ושרי ממשלתו אכן חיקו את השיטות של טראמפ שמטרתן לכופף את חוקי הדמוקרטיה ולשלהב את הרוחות של מלחמות תרבות. אבל השמרנות הבריטית היא זן אחר. המחוקקים השמרנים בבריטניה – הנדחפים בידי בוחריהם הכועסים – מתנגדים לנסיונות של מנהיגיהם לכפות נאמנות מפלגות לצעדים פסולים מבחינה מוסרית בפרשת פיטרסון. ויליאם הייג, שהיה מראשי המפלגה, אמר פעם שאנשי השטח שלה נאמנים – עד שהם לא נאמנים, כפי שגילתה מרגרט תאצ'ר ב-1990.
למרות צניחת התמיכה בו, ג'ונסון אינו נראה כנתון בסכנה מיידית של אובדן משרתו. מעטים הם חברי הפרלמנט השמרנים הרוצים בחירות מהירות העלולות לסכן את מושביהם. ועדיין, לכל הפחות, משבר ה-sleaze המתמשך שיבש את הרגע הגדול של ג'ונסון וחידד את הביקורת על מחויבותו הגמישה לשלטון החוק. מבחינתו, כל זה לא יכול היה לקרות בעיתוי גרוע יותר.