אמריקנים נוטשים את מקומות עבודתם בקצב חסר תקדים, למרות מספר שיא של משרות פנויות – והכלכלנים מצויים במבוכה. ההסבר המקובל מצביע של שילוב של דאגות, החל ממחסור במעונות יום וכלה בחששות המתמשכים מפני הקורונה. וושינגטון פוסט מציע תשובה נוספת: אמריקנים רבים עייפו מהמרוץ הבלתי-פוסק ומעדיפים מבנה של מפרנס אחד בלבד במשפחה.
המשק האמריקני התרגל בשנים האחרונות להסתמך על היצע זמין של עבודה לא-יקרה. לפני שנות ה-1970 הוא היה בנוי על מודל של מפרנס יחיד והשתתפות גבוהה בהרבה של גברים מאשר של נשים בכוח העבודה, וגם הגירה מועטה. מצב זה השתנה ב-50 השנים האחרונות. ההגירה – חוקית ובלתי חוקית – התגברה. נשים זרמו לכוח העבודה וחלקן בו עלה מ-37% בינואר 1960 ל-60% בדצמבר 1997, לפני שירד ל-56.4% אחרי המשבר הפיננסי, עלה בתחילת ממשל טראמפ ושב וירד בקורונה.
אבל כעת רק 56% מהנשים שאינן מועסקות מחפשות עבודה ורק כשני שלישים מן הגברים המובטלים עושים זאת. המשמעות היא שמיליוני אמריקנים פשוט עזבו את שוק העבודה. ההסברים המקובלים הגיוניים, מדגיש הפוסט: סגירת בתי הספר אילצה את ההורים להישאר בבתיהם, רבים ממשיכים לחשוש שמא יידבקו, הסיוע הממשלתי והגדלת דמי האבטלה מקלים על הימנעות מעבודה. אבל קובעי המדיניות טרם נתנו את דעתם לתופעה שהייתה ברורה במשך דורות רבים: משפחות מחליטות שטוב יותר עם מפרנס יחיד.
אין ספק שאירועי 2020 דחפו משפחות רבות למבנה המפרנס היחיד, גם אם מרצונן. הגיוני להניח שחלקן אוהבות את האיזון החדש שנוצר בין עבודה לבית. במקום להתקשות בשמירה על הילדים, לריב עם הבוס ובקושי למצוא זמן זה לזה – חלק מן הזוגות מגלים שהם יכולים להסתדר עם משכורת אחת ולזכות באיכות חיים גבוהה יותר. אין צורך ביותר מדי אנשים שיחליטו כך כדי לטלטל את שוק העבודה. ההשתתפות בשוק העבודה עומדת כיום על 61.6% לעומת 63.4% לפני הקורונה – פער של 5 מיליון בני אדם. נניח שרק אחוז בודד מכוח העבודה ערב הקורונה מחליטים לעבור למודל של מפרנס יחיד; מדובר ב-1.6 מיליון איש, שליש מהירידה הכוללת בכוח העבודה.
שינוי כזה בגישות מפתיע את האליטות קובעות המדיניות, טוען הפוסט. מודל שני המפרנסים הוא הנורמה כיום, במיוחד בקרב בעלי ההשכלה האקדמית – מה שוודאי מקשה עליהם להבין אנשים החושבים אחרת. כישוריהם והשכלתם הם ללא ספק בין הסיבות לכך שהם נמצאים בשורות מקבלי ההחלטות, אבל הם אינם משקפים את רוב האמריקנים, הנוטים לקבוע שהמשפחה חשובה להם יותר מאשר העבודה.
אם השינוי הזה אכן מתרחש, השלכותיו יהיו מרחיקות לכת. המעסיקים עדיין זקוקים לעובדים, כך שהם יעלו את השכר כדי למשוך אותם. הם כבר עושים זאת מזה חודשים, ללא הצלחה של ממש, והדבר עשוי להוות חרב פיפיות: ככל ששכרו של אחד מבני הזוג גבוה יותר, כך קל יותר לאחר לעזוב את עבודתו. לכן, העלאת שכר אינה הפתרון המומלץ לבעיית התעסוקה [והיא גם מאיצה את האינפלציה, ההופכת לבעיה קשה במשק האמריקני – א.ל].
לכן, טוען הפוסט, נותרה רק אפשרות אחרת: להגביר את ההגירה. אם אמריקנים בעלי משפחות רוצים לחזור למודל של מפרנס יחיד, רק עלייה מהירה בהגירה תוכל לספק את צרכיהם של המעסיקים – מה שיעבור סוגיה בעייתית לנפיצה עוד יותר. העסקים האמריקנים יצאו נשכרים ובענק מן המעבר למודל של שני מפרנסים. אם החזרה למודל של מפרנס יחיד תהיה ממשית, העיצוב מחדש של המשק המקומי עלול להיות טראומטי.