ארה"ב וסין הן שתי המדינות החזקות ביותר בעולם וגם חלוקות בצורה עמוקה בשורה ארוכה של נושאים. הנשיאים ג'ו ביידן ושי ג'ינפינג קיימו השבוע פסגה וירטואלית ראשונה, וכל שעלה ממנה היה הסכמה להנמיך את הלהבות בין המדינות. עם זאת, מזכיר וושינגטון פוסט, השתיים הסכימו בפסגת גלזגו לפעול יחדיו בנושא שינויי האקלים – אם כי ספק האם ביכולתן לעשות זאת.
הודעתן של ארה"ב וסין בשבוע שעבר באה במפתיע. הן הסכימו לפעול יחדיו להאט את ההתחממות הגלובלית ולהבטיח שהשיחות בוועידה יניבו תוצאות ממשיות – צעד חשוב כאשר מדובר במדינות האחראיות ל-40% מפליטת גזי החממה. למרות שמן ההסכם נעדרו התחייבויות פרטניות, הוא עורר אופטימיות זהירה. אבל אחרי ימים אחדים פורסם הסכם גלזגו, והוא הבליט את מגבלות שיתוף הפעולה המובטח.
ההסכם אומנם כולל הכרה בצורך להפחית את השימוש בפחם, אך הלשון התמתנה ברגע האחרון; במקור נכתב "להפסיק את השימוש בפחם". השינוי נעשה בלחצן של המדינות המפיקות את הדלקים המאובנים, וסין והודו הובילו אותו. מבחינתם של רבים הייתה זו יקיצה אכזרית, ופקיד בממשל ביידן אמר שהמשתתפים בוועידה היו המומים מן השינוי. נשיא הוועידה, השר הבריטי אלוק שארמה, הביע בפומבי את אכזבתו ואמר שסין והודו חייבות הסבר. הדרישה הסינית, מסביר הפוסט, באה על-רקע הנתון לפיו היא הפיקה בחודש אוקטובר 357 מיליון טון פחם – כמות חסרת תקדים מזה שש שנים, על-רקע משבר האנרגיה החמור הפוקד אותה.
בייג'ינג אומנם הבטיחה להפחית מ-2030 את פליטת גזי החממה ולהגיע לניטראליות פחמנית ב-2060, אבל קשיים פנימיים מעמידים בספק את ההתחייבויות הבינלאומיות. דובר משרד החוץ הסיני אמר במפורש השבוע, כי לפני שדורשים ממדינות להפסיק את השימוש בפחם, יש להביא בחשבון את צורכי האנרגיה שלהן. סין צרכה אשתקד 56% מהפחם בעולם – הרגל שלא רק גורם לרבע מכלל פליטת גזי החממה, אלא גם כזה שיידרש זמן רב להיגמל ממנו.
בעידן "אמריקה תחילה" של דונלד טראמפ מיצבה סין את עצמה כשומרת הסדר העולמי. אבל כעת יש לארה"ב מנהיג אחר, בעוד שי לא יצא מארצו מאז פרצה הקורונה לפני שנתיים. הבידוד מרצון שכפה על עצמו מגיע במקביל למדיניות פנים המבוססת על דיכוי ולמדיניות חוץ המבוססת על פרובוקציות. כמה מאנשי ממשל ביידן קיוו שנושא האקלים יוכל להוות גשר בין שתי המדינות. שני הנשיאים עודדו את נציגיהם בגלזגו להגיע להסכמות לפני הפסגה הווירטואלית. אולם, מי שמודאגים מהתנהלותה של סין בסוגיות טייוואן והונג-קונג, חוששים שנושא האקלים יתן לה מנוף חזק מדי מול המערב. ההיסטוריה מלמדת שבתחום הסביבה סין אומרת הרבה ועושה מעט; ההתקדמות המועטה בגלזגו מוכיחה זאת שוב.