העונש המירבי על הסחר בנשים הוא 40 שנות מאסר, אישום נוסף נושא עונש של עשר שנים, וכל אחת משלוש ההרשעות בקשירת קשר – עונש מירבי של חמש שנות מאסר. בתי המשפט בארה"ב אינם מהססים לגזור עונשים מצטברים, גם כאשר המשמעות בפועל היא מאסר עולם או קרוב לכך. בפני מקסוול תלוי ועומד כתב אישום נוסף, באותו בית משפט, על שתי עדויות שקר שלטענת התביעה מסרה ב-2016 במסגרת תביעות אזרחיות נגד אפשטיין.
ארבע נשים העידו נגד מקסוול – שתיים באנונימיות, אחת בשם חלקי ורק אחת בשם מלא, כדי להגן על הקורבנות שכאמור היו קטינות בשעת מעשה. התביעה ויתרה על עדות נוספות כדי לזרז את ההליכים. שתיים מן הנשים העידו, כי היו בנות 14 בלבד כאשר אפשטיין החל לקיים עימן מגעים מיניים. אחת מהן סיפרה שמקסוול נכחה בחלק מן המקרים, ואילו האחרת אמרה שמקסוול פגעה בה מינית בעצמה. שתי עדות תיארו את מקסוול כסוג של מנטורית ואחות גדולה, אשר נטלה אותן לקניות ולקולנוע; התביעה טענה, כי היה זה חלק ממהלך מתוכנן לרכוש את אמונן. לאחר מכן היא שכנעה אותן להעניק לאפשטיין עיסויים מיניים, מה שהוביל לעיתים לשנים של ניצול מיני.
למרות שחבר המושבעים אינו מנמק את פסקי דינו, הרשעתה של מקסוול מהווה בפועל דחייה של קו ההגנה שלה. היא טענה, שהאישומים נגדה מבוססים על ראיות קלושות, על העוינות של הפרקליטות כלפי אפשטיין ועל עדויות בלתי עקביות של נשים שקיבלו תשלום תמורת הפללתה. ההגנה ניסתה לעורר ספק במהימנות העדויות של הקורבנות, טענה שמקסוול לא הייתה מקורבת לאפשטיין כפי שהוצגה והעלתה טענות נגד אופן ניהול החקירה.