• הסופרת פטי דייוויס, בתם של הנשיא רונלד רייגן וננסי רייגן, פרסמה בוושינגטון פוסט מאמר שנכתב בגוף ראשון, וכך מובאים כאן עיקריו.

הייתי בערך בת תשע כאשר למדתי שמיליוני בני אדם עונו ונרצחו פשוט משום שהיו יהודים. וזה התחיל בשאלה תמימה. אישה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים עצובות ביקרה את אמי לעיתים קרובות. יום אחד ראיתי מספרים על זרועה. שאלתי אותה מה זה. "קיבלתי אותם במחנות", ענתה והסבה את עיניה ממני. הייתי מבולבלת, כי המחנות היחידים שהכרתי היו אלה שבהם ישנים בשקי שינה ולומדים לחתור בדוגיות. אמי שמעה ואמרה משהו על זה שתסביר לי מאוחר יותר. היה זה בשעת ערב, כאשר אחי בן השלוש כבר היה במיטה ואבי התקין את המקרנה כדי להקרין לנו סרטים משפחתיים כפי שנהג. באותו ערב הורי היו מאוד רציניים, אפילו עצבניים, ואבי הסביר שהוא עומד להראות לי משהו שאירע לפני שנולדתי, משהו שיטריד אותי. הוא אמר לי שמשהו נורא קרה ואסור שהוא יתרחש שוב, וחזר על כך מספר פעמים באותו ערב. מה שהוקרן על מסך ביתנו באותו ערב היה סרט של חיילים אמריקנים הנכנסים לדכאו שצילם הבמאי ג'ורג' סטיבנס. התמונות ממחנה הריכוז עדיין צרובות בזכרוני: פנים צמוקות וגוף כמו שלד, עיניים רדופות מכדי לבכות. וערימות הגופות של מי שלא שרדו את רצח העם אותו הוביל אדולף היטלר. כיום מתנהל קרב למנוע מילדים ללמוד את מה שאני למדתי בגיל צעיר, שיעור שעזר לעצב את מצפוני ואת סדר העדיפות שלי. ספרים נאסרים בבתי ספר בארה"ב ומדינות מעבירות חוקים שיאסרו על מורים לדבר על הפצעים של המדיניות הגזענית בארה"ב. בעיני זה חסר היגיון. כיצד נוכל לגדול אם לא נלמד מהשגיאות החמורות ביותר שלנו? באותו ערב, אבי לא הקרין את הסרט לאורך זמן. הוא כיבה אותו כאשר התחלתי לבכות. הוא הסביר לי בסבלנות שעלינו לדעת מה התרחש בעולם, כדי שנוכל לוודא שדברים כאלה לא יקרו שוב. הבנתי מדבריו שזה עלול לקרות שוב, שאיננו בטוחים מפני הרוע. הוא סיפר לי חלקים מסיפורה של חברתם, כיצד אימה חתכה לשניים פיסות לחם קטנות ונתנה לה קצת יותר. כיצד הם הופרדו ונשלחו למחנות שונים בקרונות בקר ואיכשהו אחרי המלחמה הצליחו למצוא זו את זו. לאורך השנים, כאשר סיפרתי זאת, מעטים התייחסו לכמה צעירה הייתי. חלקם שאלו אם זה היה נבון מצד אבי להראות לי דבר כזה בגיל תשע. לא ידעתי כיצד לענות. אולי הייתי צעירה מדי. אבל קיבלתי באותו גיל צעיר את השיעור שהוא רצה שאקבל – שהרוע בעולם תמיד יצוץ ושתמיד צריך לבלום אותו. חייב להיות לנו האומץ להתבונן בהיסטוריה ולהחליט שהיא לעולם לא תחזור על עצמה. אני לא מבינה הורים שאינם רוצים שילדיהם יידעו על פרקים אפלים בהיסטוריה. אני לא מבינה החרמת ספרים שפותחים פרקים אפלים אלו. כיצד נגדל ילדים להתייצב מול הרוע של אנטישמיות וגזענות אם אינם יודעים היכן בהיסטוריה נטועה האכזריות הזאת? אם אינך יודע שמאות אנשים שצעדו בשרלוטסוויל באוגוסט 2017 וצעקו "יהודים לא יחליפו אותנו" הדהדו בכך את השואה, אתה לא תחוש בחילה כפי שעליך לחוש. וכך ההיסטוריה חוזרת על עצמה.