- מדלן אולברייט הייתה שרת החוץ של ארה"ב בשנים 2001-1997. מאמרה בניו-יורק טיימס נכתב בחלקו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
בשנת 2000 הייתי האמריקנית הבכירה הראשונה שנפגשה עם
ולדימיר פוטין בתפקידו כנשיא רוסיה בפועל. קיוויתי שהפגישה תעזור לי להעריך את האיש ומהי משמעותה של עלייתו הפתאומית ליחסי ארה"ב-רוסיה, אשר התדרדרו בזמן המלחמה בצ'צ'ניה. כאשר ישבנו משני עברי שולחן קטן בקרמלין, נדהמתי מיד מן ההבדל בינו לבין קודמו הבומבסטי, בוריס ילצין.
בעוד ילצין היה משדל ומחניף, פוטין דיבר בלא רגשות ולא רשימות על נחישותו להחיות את הכלכלה הרוסית ולמחוץ את המורדים הצ'צ'נים. בדרך חזרה הביתה רשמתי לעצמי את התרשמותי: "פוטין נמוך וחיוור. כל כך קר, עד שהוא כמעט ממשפחת הזוחלים". פוטין טען שהוא מבין מדוע חומת ברלין הייתה חייבת ליפול, אבל לא ציפה שכל ברית המועצות תקרוס. "פוטין נבוך ממה שאירע לארצו ונחוש בדעתו להחיות את גדלותה".
טענתו הרביזיוניסטית והאבסורדית של פוטין לפיה אוקראינה נוצרה בידי רוסיה ונשדדה מן האימפריה הרוסית, עולה בקנה אחד עם השקפת עולמו המעוותת. והכי מטריד מבחינתי: זו הייתה יצירת הרקע לפלישה מלאה. אם אכן כך יעשה, זו תהיה טעות היסטורית.
בשני העשורים שחלפו מאז נפגשנו, פוטין פילס את דרכו בשיטות סטליניסטיות. הוא צבר כוח פוליטי וכלכלי אישי, תוך שיתוף פעולה עם מתחרים אפשריים או מחיצתם, תוך שהוא פועל ליצור מחדש מרחב של השפעה רוסית בחלקים של בריה"מ-לשעבר. כמו שליטים סמכותניים אחרים, הוא סבור שטובתו עולה בקנה אחד עם זו של המדינה ושאופוזיציה פירושה בגידה. לדעתו בעולם בו כולם משקרים, אין לו שום חובה לומר את האמת. מאחר שהוא סבור שארה"ב שולטת בכוח, זכותה של רוסיה לעשות אותו הדבר.
במשך שנים רוצה פוטין לשקם את המוניטין הבינלאומיים של ארצו, להרחיב את כוחה הצבאי והכלכלי, להחליש את נאט"ו ולפלג את אירופה. פלישה לאוקראינה תשיג בדיוק את ההפך מכל אלו. במקום לפלס את דרכה של רוסיה לגדוּלה, הפלישה תבטיח שפוטין ייזכר לדראון כמי שבודד את ארצו, חיבל בכלכלתה והחליש אותה מול מערב חזק יותר ומאוחד יותר. מעשיו כבר הובילו לעיצומים משמעותיים, ונוספים יבואו אם יתקוף בצורה מלאה וינסח לתפוס את אוקראינה כולה. הללו ימוטטו לא רק את כלכלתה של רוסיה, אלא גם את מקורביו המושחתים – אשר יוכלו לאתגר את מנהיגותו.