פוטין סבור שיש לו זכות לתפוס את אוקראינה, משום שבניגוד להונגריה ופולין – היא הייתה חלק מבריה"מ ויש לה קשרים ארוכי שנים עם רוסיה. אבל יתר העולם (ורוסיה עצמה בהסכם משנת 1994) הכיר בריבונותה של אוקראינה כמדינה עצמאית. אוקראינים רבים זוכרים בכעס כיצד מוסקבה התייחסה אליה כאשר הייתה בשלטונה; הרעב הגדול שהרג מיליונים בשנות ה-1930 עדיין מרחף מעל. זכרונות כאלה, מעריך הרשברג, עשויים לחזק את ההתנגדות לכיבוש הרוסי.
ההתקפה הרוסית על אוקראינה צפויה לתגבר את התוצאה שפוטין הכי פחות רוצה: נאט"ו גדולה יותר וחזקה יותר. לאחר התוהו ובוהו של ממשל
דונלד טראמפ, הברית הידקה את שורותיה בניסיון להרתיע את פוטין מלפלוש לאוקראינה. מדינות סמוכות לרוסיה שעדיין אינן חברות בנאט"ו, כעת שוקלות ברצינות להצטרף אליה או מגבירות את מאמציהן לעשות זאת. הרשימה עשויה להתרחב למדינות שנותרו ניטרליות במלחמה הקרה כמו שבדיה, אוסטריה ופינלנד.
סביר להניח שפוטין מודע לכל התקדימים הללו מימי המלחמה הקרה, אבל לא אכפת לו. זמן קצר לאחר שעלה לשלטון, הוא פרסם את ספרו "האדם הראשון" ובו הכיר בכך שהדיכוי האלים של מזרח גרמניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה בידי בריה"מ היה טעות קשה. לדבריו, ה"רוסופוביה" השוררת במזרח אירופה היא תוצאה של אותם משגים. המילה "טעות" מרמזת שהוא רואה פעולות אלו ששגיאות בחישוב ולא כפסולות מבחינה מוסרית. מכל מקום, כאשר שקל את האפשרויות שלו באוקראינה, הוא ודאי ידע שפלישה תחייה במלוא העוצמה את אותם רגשות במדינות השכנות, עם השלכות שאינו רוצה. רצונו הנוסטלגי להחיות למעשה את בריה"מ, בכוח במידת הצורך, הוביל את רוסיה למלחמה.