אין מנהיג עולמי שהשתמש בצבא להשגת מטרותיו יותר מאשר ולדימיר פוטין: גאורגיה ב-2008, אוקראינה ב-2014, סוריה ב-2015 – הצבא הרוסי אפשר להפוך את נצחונותיו להישגים דיפלומטיים. המערב לא עמד בקצב של החימוש הרוסי בעשור וחצי האחרונים, כך שאין פלא שהקרמלין מוכן להשתמש בכוחו הצבאי בעוד המערב עוומד מנגד – כותב פרופ' כריס מילר, מומחה לענייני רוסיה ופוטין, בניו-יורק טיימס.
שלוש המלחמות הקודמות של פוטין הן דוגמאות מובהקות לשימוש מוגבל בכוח צבאי כדי להשיג יעדים מדיניים. הפלישה לגאורגיה נמשכה חמישה ימים בלבד והובילה אותה לוויתורים משפילים. באוקראינה פעל הצבא הרוסי מספר שבועות, וזה הספיק כדי שממשלה תחתום על הסכם שלום. ואילו מלחמת האזרחים בסוריה היוותה שדה מבחן לנשק רוסי מתקדם.
בעשור האחרון החלו האמריקנים להאמין, כי כוחה של רוסיה טמון בטקטיקות היברידיות – לוחמת סייבר, מסעות דיסאינפורמציה, מבצעים חסויים – וביכולתה להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות. אבל בפועל, רוסיה החליפה את הצבא החלוש שירשה מבריה"מ בכוח לוחם מודרני, החל מטילים חדישים וכלה במערכות ללוחמה אלקטרונית. האיום על הביטחון באירופה אינו נובע מכוח היברידי אלא מכוח מוחשי, שהופגן בטילי השיוט שפגעו באוקראינה, טוען מילר.
ארה"ב הדגישה לאחרונה שהיא מהווה מחצית מהתוצר העולמי לעומת 3% בלבד של רוסיה, אבל משקים אינם נלחמים; צבאות נלחמים. כוחה הכלכלי של ארה"ב לא הספיק למנוע מפוטין לפלוש לאוקראינה, שכן הנשיא הרוסי הימר על כך שבסופו של דבר – הכוח הצבאי הוא שיגבר. אין ספק שהצבא האמריקני מאומן יותר ומצויד יותר מזה הרוסי, אך לא עסקינן ביכולות תיאורטיות אלא בנכונות להפעיל אותן. רוסיה פיתחה בדיוק את היכולות הדרושות כדי לחדש את שליטתה במזרח אירופה, בעוד ארה"ב ראתה כיצד יכולת התמרון שלה באזור מצטמצמת.
מדינות אירופה צריכות להתעורר
ארה"ב יכולה להאשים רק את עצמה. אפילו אחרי הפלישה ב-2014, הגידול בכוחותיה באירופה הספיק רק כדי להאט את הקצב בו השתפר מצבה של רוסיה. תחת ממשל ביידן תקציב הביטחון הצטמצם במונחים ריאליים. הוא עומד על 700 מיליארד דולר; זה נראה סכום מרשים, אך לרוסיה יש יתרון בדמות תשלומים נמוכים יותר לחייליה וליצרנים הביטחוניים המקומיים. בהתחשב בהתאמות אלו, תקציב הביטחון הרוסי גדל הרבה יותר מזה האמריקני בשני העשורים האחרונים. ואילו בעלות הברית באירופה אשמות עוד יותר; עליהן להתעורר מן האשליה לפיה יש להן זכות מוקנית לחיות בשלום, סבור מילר.
ייתכן שפוטין סוף-סוף טעה בנסיונו לבלוע את אוקראינה. כיבוש ממושך של המדינה ימתח את יכולותיה של רוסיה, במיוחד משום שיתרונותיה הצבאיים יהיו פחות משמעותיים אם העימות יתרחב לעריה המאוכלסות של אוקראינה. אולם, אין להניח בפשטות שאוקראינה תהפוך לאפגניסטן או לעירק של פוטין רק משום שמנהיגים אחרים שגו בזירות אחרות. הוא יכול להחליט להרוס את אוקראינה ולהותיר למערב את ניקוי ההריסות. אוקראינה בלתי מתפקדת בהחלט הולמת את האינטרסים שלו. המלחמות האחרונות של רוסיה היו מחושבות היטב ומוגבלות במחיריהן; אין ערובה לכך שהסכסוך הנוכחי יהיה שונה.
האסטרטגיה האמריקנית של פרסום המידע המודיעיני בנוגע לכוונותיו של פוטין באוקראינה הייתה חכמה, אבל פוטין חשף את הבלוף של וושינגטון. פעם מקובל היה ללעוג לו על תפיסת עולמו הנטועה במאה ה-19, אך מתברר שהיא פועלת היטב גם במאה ה-21. ההנחה של המערב לפיה ההיסטוריה תמיד נוטה לעברו נראית תמימה, כמו גם ההחלטה לאפשר לצבא האמריקני לאבד את יתרונו. טוב שיש כוח רך ועוצמה כלכלית, אבל הם אינם יכולים לעצור את הטנקים הרוסיים בדרכם לאוקראינה, קובע מילר.