לנשיא ולדימיר פוטין יש סיבה טובה לדאוג: נראה שפלישתו לאוקראינה הופכת לבומרנג. ממשלות ברחבי העולם רואות אותו כסמל מסוכן לעריצות והוא גורם לחשיבה ביטחונית מחודשת כמותה לא הייתה מזה עשרות שנים. נאט"ו מקבלת חיים חדשים והמערב המאוחד מטיל על רוסיה עיצומים חסרי תקדים. גרמניה ירדה לפתע מן הגדר ומבצעת שינוי היסטורי ביחסה לרוסיה. במקום להשיג ביטחון בחצרו האחורית, פוטין ניצב כעת בפני יותר אתגרים – מנתח וושינגטון פוסט. אפילו סין אינה מעניקה לו תמיכה אלא קוראת ליישב את הסכסוך בדרכי שלום.
האוליגרכים התומכים בפוטין חיים בעולם ההולך ומצטמק. האחוזות, היאכטות והמיליארדים שלהם מצויים בסכנת חילוט. מטוסים רוסיים סולקו משמי אירופה. מנהיגים שהחניפו לפוטין לפני הפלישה סופגים כעת ביקורת מבית. אפילו כמה מבעלות בריתה הקרובות ביותר של מוסקבה, כמו ונצואלה וקובה, מגיבות באיפוק ומודאגות בעליל מן התקדים שיצרה רוסיה בפגיעתה בריבונות האוקראינית. "פוטין רוצה ליצור אימפריה רוסית, בעוד אנחנו מפגינים את הכוח להציב גבולות למחרחרי מלחמה כמותו", אמר הקנצלר אולף שולץ.
ואכן, בשום מקום השינוי אינו ניכר כמו בגרמניה, בה גלגלי הטנקים ושיגור הטילים של פוטין העירו ענק רדום. מאז איחודה נמנעה גרמניה מעימותים גיאו-פוליטיים והקפידה על יחסים זהירים עם מוסקבה, על בסיס המערכת של אחרי מלחמת העולם השנייה ורכישת גז רוסי. אבל כעת מטילה ברלין עיצומים על בנקים רוסיים כאשר הסכימה לנתק אותם ממערכת ה"סוויפט". המראה של 100,000 מפגינים בשער ברנדנבורג נגד רוסיה הוביל את שולץ ללכת רחוק עוד יותר ולהכריז על גידול בלתי יאמן בתקציב הביטחון של ארצו: תוספת חד-פעמית של 110 מיליארד אירו ועלייה לתקציב קבוע של 2% מהתמ"ג. ארבעה ימים הבהירו לגרמניה את האיום הרוסי יותר מאשר כל שני העשורים האחרונים. ואחרי שהסכימה לסייע לאוקראינה רק במשלוח מגוחך של קסדות, כעת גרמניה משגרת לה 1,000 טילי נ"ט ו-500 טילי נ"מ.
אפילו קובה כללה גינוי
בשבועות האחרונים מנסה רוסיה להדק את קשריה עם שליטים סמכותניים בדרום אמריקה, במה שהיא רואה כאזהרה אסטרטגית לארה"ב. נשיאיהן של ברזיל וארגנטינה, שתי המדינות הגדולות ביותר ביבשת, פלרטטו עם פוטין במוסקבה בחודש שעבר. כעת שניהם חווים יקיצה עם סימנים של לכל הפחות מבוכה דיפלומטית, קובע הפוסט.
נשיא ברזיל, חאיר בולסונארו, הכריז על "סולידריות עם רוסיה" לאחר פגישה עם פוטין שמונה ימים בלבד לפני הפלישה. סגנו, המילטון מוראו, נשמע אחרת מיד אחריה: הוא טען שהמערב חוזר על הטעויות של 1938 וקרא להרחיב את העיצומים על רוסיה. מוראו אף אמר שלדעתו יש להפעיל כוח כסיוע לאוקראינה, והזהיר שאם המערב יתן לאוקראינה ליפול – בולגריה תהיה הבאה בתור ואחריה הארצות הבלטיות וכך הלאה, "בדיוק כמו מה שהיטלר עשה". בולסונארו הסתייג פומבית מהדברים, אבל ברזיל תמכה במועצת הביטחון בהצעת הגינוי לרוסיה.
עמיתו הארגנטינאי, אלברטו פרננדז, הביע בתחילת פברואר את רצונו בהתייצבות לצד רוסיה כמשקל נגד לכוח האמריקני. אבל לאחר שברשתות החברתיות בארצו נפוצו תמונות של פליטים אוקראינים ומתקפות טילים רוסיות, קרא פרננדז למוסקבה לשים קץ לפלישה. הימנעותו מלומר יותר הובילה קבוצה של פוליטיקאים ואנשי רוח בעלי השפעה לדרוש ממנו לגנות באופן חד-משמעי את הפלישה ולהפגין מיד את הזדהותה של המדינה עם המערב.
פוטין ביקש גם להדק את הקשרים האסטרטגיים הארוכים עם קובה הקומוניסטית ועם השליטים הסמכותניים השמאלניים של ונצואלה וניקראגווה. נשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, הבטיח לאחר פגישה עם פוטין באמצע פברואר "שיתוף פעולה צבאי מתוגבר" עם מוסקבה. אבל לאחר הפלישה פרסמה ממשלתו הודעה, לפיה על שני הצדדים לפעול בקור רוח וקראה למצוא פתרון בדרכי שלום ולחזור לדיפלומטיה כדי למנוע הסלמה. ואילו קובה אומנם פרסמה הודעה ארוכה בה הטילה את האשמה על וושינגטון ונאט"ו, אך ציינה שפעולותיה של רוסיה "אינן עולות בקנה אחד עם העקרונות החוקיים והנורמות הבינלאומיות".