אנרגיה וסחורות מצויים בלב משטרו של ולדימיר פוטין והאיום שהוא מהווה לעולם. 4 טריליון דולר ששולמו בשני העשורים האחרונים תמורת נפט וגז סייעו לממן את הטנקים, התותחים וטילי ה"גראד" שכעת הורגים אוקראינים. הרווחים ממשאבי הטבע העשירו את האליטה, השחיתו את הפוליטיקה והזינו את הפנטזיות המגלומניות של פוטין – קובע אקונומיסט.
מאחר שרוסיה מספקת 25%-10% מייצוא הנפט, הגז והפחם בעולם, מדינות רבות – במיוחד באירופה – ייפגעו משיבוש בהם. מבחינתן, המלחמה באוקראינה מגבירה את הדחיפות שביצירת מערכת אנרגיה התלויה בעיקר בשמש, הרוח והגרעין – למרות שעידן חדש שכזה אינו מבטיח היחלצות מהירה מקללתם של משברים וסמכותנים בתחום האנרגיה.
שבועות של תוהו ובוהו בשוקי האנרגיה גובים את מחירם מן הצרכנים: מחיר הדלק בלוס אנג'לס עבר לראשונה את רף ששת הדולרים לגלון, בעוד ממשלת גרמניה מתכוננת לקיצוב גז בחורף הבא אם רוסיה תפסיק את האספקה. התגובה המיידית של ממשלות הייתה לנסות למצוא דלקים מאובנים חילופיים, ולא משנה מה המחיר בזיהום האוויר ובפגיעה בגאוותן.
השאלה לטווח הארוך היא כמה מהר ניתן יהיה לנטוש בכלל את הדלקים המאובנים. האיחוד האירופי הכריז על מדיניות שמטרתה להשתחרר מרוסיה ב-2030 – גם באמצעות מקורות גז חילופיים וגם באמצעות האצת המעבר לאנרגיה נקייה. האנרגיה הגרעינית גם היא חזרה לאופנה; צרפת הודיעה שתבנה שישה כורים כאלה כחלק ממדיניות לעצמאות אנרגטית.
אבל למרות שהגיאו-פוליטיקה מאיצה את המעבר הנובע ממשבר האקלים, הוא אינו נטול סיכונים – מדגיש אקונומיסט. הוא ישבש כמה משקים וייצור תלות חדשה באחרים. אקונומיסט חישב את ההשלכות של שימוש בעשרה מקורות אנרגיה שונים, כולל נפט ופחם, לצד מחיר המתכות הדרושות לבניית תחנות כוח ואת העלות של חשמול מכוניות ותעשיה. ההוצאה על סל זה תרד מ-5.8% מהתוצר העולמי כיום ל-3.4% ב-2040, אבל עדיין מחצית מהסכום יופנה למדינות סמכותניות, כולל כאלו המספקות מתכות ירוקות כמו נחושת וליתיום. עשר מדינות ישלטו ב-75% משוק המחצבים הללו, מה שאומר שהייצור יהיה ממורכז בצורה מסוכנת.
לפיכך, קיימות שתי בעיות. ראשית, צמצום השימוש בנפט יעלה את חלקן בשוק של מדינות אופ"ק+ (כולל רוסיה) מ-45% כיום ל-57% ב-2040, כי המדינות שמחוץ לקרטל יקרות יותר. שנית, למדינות שיעברו חשמול תהיה קללה משלהן בתחום המשאבים. ההוצאה על מתכות ירוקות תזנק בשני העשורים הקרובים ועשויה להגיע לטריליון דולר ב-2040. כמה ספקיות, כמו אוסטרליה, ערוכות להתמודד עם הגידול בביקוש – בניגוד למדינות כמו קונגו, גינאה ומונגוליה. חברות כרייה חוששות לגורל השקעותיהן במדינות בלתי יציבות, והעדר השקעות מספקות הזניק אשתקד את מחיר המתכות הירוקות ב-64%.
הממשלות צריכות להתמקד בגיוון
עליית המחירים תגרום בסופו של דבר לתגובה בשוק. אספקה מצומצמת היא תמריץ רציני למחזור וחדשנות; סוגים חדשים של כורים גרעיניים קטנים הולכים וצצים. טסלה, המשתמשת במחצבים לסוללות שלה, מפתחת סוגים חדשים שלהן וחתמה על הסכם עם קלדוניה החדשה – מדינה בת 277,000 תושבים בה מצויים 10% מהניקל בעולם. חברה קנדית חתמה החודש על הסכם בסך 10 מיליארד דולר לפיתוח מכרה נחושת בפקיסטן.
גם הממשלות חייבות לשנס את מותניהן ולהתמקד בגיוון המקורות, ממשיך אקונומיסט. המשמעות היא שותפויות חדשות: גרמניה פתחה בשיחות עם קטר על רכישת גז. מפתח נוסף הוא פיתוח היכולת הגרעינית של המערב, כדי למנוע ממדינות אחרות להסתמך על טכנולוגיות רוסיות וסיניות. יש להכיר בכך, שיהיה צורך ביותר כרייה במדינות בעלות סיכון גבוה ותוך פגיעה בסביבה. על המערב לסייע למדינות שייצאו נשכרות מן החשמול, למשל על-ידי ניסוח מודלים לחלוקת ההכנסות והקמת קרנות עושר לאומיות לניצולן. אקונומיסט מסכם: בניית מערכת אנרגיה נקייה יותר ובטוחה יותר היא משימת ענק עתירת סיכונים – אבל האם אתם מעדיפים לסמוך על רוסיה של פוטין?