כאשר נבחר לראשונה לנשיאות צרפת ב-2017, עמנואל מקרון הפך מיד לסמל למרכזיות הרדיקלית: צעיר, פיקח והגיוני. זו גם הייתה עת פניקה של הליברלים, מזכיר אקונומיסט. שנה לפני כן הצביעה בריטניה בעד הברקזיט וארה"ב בחרה את דונלד טראמפ. הפופוליסטים התקדמו ברחבי אירופה, כולל במדינות כמו גרמניה, שבדיה ודנמרק. איטליה השתעשעה ברעיון של עזיבת האיחוד האירופי. ביוון שלטה ממשלת שמאל קיצוני. אין פלא שנצחונו של מקרון באחת ממדינות המפתח של אירופה הביא לאנחת רווחה. היום (10.4.22) הוא ניצב שוב בפני הבוחרים – לא על השאיפות של המרכז הרדיקלי, אלא על הרקורד שלו כרפורמטור, החזון שלו לענייני העולם וכמי שניער את הפוליטיקה הצרפתית. המודל של אקונומיסט נותן לו סיכוי של 98% לעלות לסיבוב השני בעוד שבועיים וסיכוי של 78% לנצח בו. נצחון יהיה הישג ניכר: מאז שארל דה-גול ב-1965 לא זכה בקדנציה שנייה נשיא שהיה לו גם רוב באסיפה הלאומית. אבל במבט קרוב יותר, ליברלים צריכים להסתכל על מקרון ביותר זהירות – טוען אקונומיסט. המרכזיות של מקרון הצליחה בעיקר בתחום הכלכלי. מדיניותו בתחומי העבודה והאסדרה הגשימה את תפיסתו ולפיה על צרפת להיות פתוחה לגלובליזציה ולהעניק לאזרחיה את הכישורים להסתגל לשינוי. התעסוקה ופתיחת העסקים זינקו, ובמקום לשמר משרות אבודות הוא השקיע בהכשרה ובחינוך. מקרון היה הכוח המניע מאחורי תוכנית הסיוע האירופית בסך 750 מיליארד אירו, אשר הוציאה את האיחוד מן הבור של הקורונה. עם זאת, נותרה עבודה רבה לכהונה השנייה, בין היתר בצמצום הפערים ובמערכת הפנסיה. כמדינאי בינלאומי, מקרון זיהה את הסיכון הסיני והרוסי לסדר העולם המערבי. הפתרון שלו היה לחזק את האיחוד האירופי על חשבונם של מוסדות מערביים אחרים (ובראשם נאט"ו) וניסיון לבנות גשרים אל ולדימיר פוטין. אך כפי שהוכיחה המלחמה באוקראינה, אין תחליף למקומה של ארה"ב בהגנת אירופה. הוא נאבק באומץ בג'יהאדיסטים באפריקה, אך ללא הצלחה רבה; מול בריטניה לא נוצרו קשרים מהודקים אחרי הברקזיט.

מקרון מוביל בשש נקודות בלבד

הכשלונות המרכזיים שלו הם בפוליטיקה הפנימית. ב-2017 הביס מקרון את מרין לה-פן עד 66% מול 34%; כעת הוא מוביל עליה בפער של שש נקודות האחוז בלבד (53% מול 47%). במילים אחרות: חמש שנות שלטונו של סמל המרכז החלישו את התמיכה במרכז. יש לכך סיבות רבות. מלחמה ומגיפה הקצינו את המערכת הפוליטית, ולא רק בצרפת. מקרון נתפס כנשיא של העשירים, גם משום שהפחית את מיסוי העשירים אבל בעיקר בשל סגנונו האישי. מקרון נתקל בבעיה הקבועה של פוליטיקאים רציניים המתמודדים מול פופוליסטים: הם מדברים על המציאות בעוד יריביהם אומרים מה שהבוחרים רוצים לשמוע בלא קשר הכרחי לאמת. סיבה נוספת היא התעלמותו של מקרון מן הממסד. מפלגות הימין-מרכז והשמאל-מרכז נדחו לשולי הפוליטיקה הנשיאותית, ומקרון נטל מהן את מיטב הכשרונות. מה שנותר הוא תחרות בין מקרון לבין חבורה קקופונית של קיצונים משמאל ומימין. התוצאה היא, שהדבר הקרוב ביותר בצרפת למנהיג האופוזיציה הוא לה-פן – אוהדת ותיקה של פוטין, המוכנה להפר את כללי האיחוד האירופי במתן עדיפות לצרפתים בכל תחום. יש לה סיכוי של 21% להיבחר לנשיאה – נתון שאקונומיסט רואה כמדאיג. לקח אחד הוא שפוליטיקה סבוכה מתקשה להביס ססמאות. הפוליטיקה עוסקת רבות בשבטיות ובזהות, ורווחים שוליים בתעסוקה ובצמיחה אומנם נחוצים אבל אינם מספיקים לבחירה מחדש. לקח נוסף הוא שאדם אחד אינו יכול לשאת לבדו את המרכז הרדיקלי, ולו משום שאדם בודד נתון לתנודות. המרכז הצרפתי ובן-דודו הליברליזם האנגלו-אמריקני הם שיטות הזקוקות להתחדשות מתמדת, באמצעות ויכוחים ותחרות. מקרון זקוק לשותפים.