הליך אישור המועמדים לבית המשפט העליון של ארה"ב זקוק לתיקון, כמו בית המשפט עצמו – טוענת רות מרכוס, עורכת ובעלת טור בוושינגטון פוסט. הדבר בא לידי ביטוי בולט הליך אישור מינויה של קטנג'י בראון-ג'קסון אשר הושלם בשבוע שעבר. עד לפני זמן לא רב, ההליך לא היה מפלגתי. הנשיא ג'ון רוברטס אושר ב-2005 בידי 78 סנאטורים, כולל 22 דמוקרטים. אבל זוהי מזכרת מעידן שהיה פחות קוטבי. כיום מצוי הסנאט במציאות חדשה ומסוכנת, בה כאשר השליטה בו אינה מצויה בידי מפלגתו של הנשיא – לא ניתן למנות שופטים. העידן בו הכל הכירו בכך שיש לכבד את הכרעת הבוחר בבחירות לנשיאות, הגיע לקיצו. הרפובליקנים חיפשו כל תירוץ להצביע נגד בראון-ג'קסון, למרות שהמינוי שלה לא ישנה את הרוב השמרני הברור. ולא צריך יותר מדי דמיון כדי לשער מה יקרה אם שופט "רפובליקני" יפרוש כאשר הדמוקרטים ישלטו בסנאט. ההליך הפך להיות מפלגתי לחלוטין והוא צובע את בית המשפט העליון בגוון פוליטי, ונכון לעכשיו שתי המפלגות אינן רוצות לשנות את המצב. ב-1987, עם מינויו של רוברט בורק, החל להתנהל ויכוח האם המועמד נמצא בזרם השיפוטי המרכזי – וברור שהתשובה היא בעיני המתבונן – אבל לפחות היה דיון כלשהו. אבל כעת הפילוסופיה השיפוטית מזוהה בצורה חסרת תקדים עם המפלגות, ולכן אין זה מפתיע לראות שכך מתנהל גם בית המשפט. היבט בולט של מצב זה הוא השימוש הגובר שעושה הרוב השמרני בבית המשפט בהחלטות בלתי מנומקות. הליך זה אמור לשמש רק במקרי חירום, אבל הוא הפך להיות כלי שגרתי – פשוט כי השופטים יכולים לעשות זאת. בשבוע בו אושרה בראון-ג'קסון החליטו חמישה שופטים שמרנים מול שלושת הליברלים ורוברטס להתערב בהליך התלוי ועומד בבית משפט פדרלי. הם אשררו חוק מתקופת דונלד טראמפ, המגביל את יכולתן של המדינות למנוע פרויקטים המזהמים מים. המיעוט התלונן שהרוב משתמש שלא כראוי בסמכויות החירום, ואפילו לא טורח להוכיח שהדבר נחוץ כדי למנוע "נזק בלתי הפוך" כפי שקובעת פסיקתו של העליון עצמו. זה נשמע משהו טכני, אבל להליך יש משמעות וזו הפעם הראשונה שרוברטס הצטרף לליברלים לא רק בהצבעה אלא גם בביקורת על השימוש בכלי החירום. לא הייתה שום הצדקה להשתמש בכלי זה, טוענת מרכוס; לשמרנים היה רוב לעשות זאת והם עשו זאת. כאשר הנורמות מפנות את מקומן למפלגתיות ואידיאולוגיה, כאשר יישום של כללים פגומים מאפשר להשיג את התוצאה המבוקשת בכל מחיר – נמוגה הלגיטימיות הממסדית. ניתן להבין מדוע הרווח המיידי מפתה, בעוד את הנזק הממסדי קשה לראות מיד – אבל הוא בלתי נמנע ויהיה קשה לתקן אותו, מסיימת מרכוס.