"דבר לא קרה, איש לא בא, איש אינו הולך, זה נורא!" – אומר אסטרגון במחזה "מצפים לגודו" של סמואל בקט. הדמות איננה חברה במפלגה השמרנית, אך השקפת עולמה מתאימה – טוען אקונומיסט. בוריס ג'ונסון נקנס השבוע בידי משטרת לונדון על הפרת תקנות הקורונה משום שהשתתף בקיץ 2020 במסיבת יום הולדת, כאשר לבריטים נאסר לראות את בני משפחתם בבתיהם. ג'ונסון הוא ראש הממשלה הראשון שנתפס מפר את החוק בזמן כהונתו – חוק שממשלתו שלו קבעה זמן קצר לפני כן. סקרים מהירים הראו שרוב הבריטים רוצים שהוא יתפטר, אבל השמרנים תמיד מוצאים תירוצים. חברי הפרלמנט שיחרצו את גורלו של ג'ונסון יכלו להיות דמויות במחזה של בקט, בו פעולה מובטחת אך נדחית. חלק מהצידוקים שלהם להימנעות מפעולה הם ביורוקרטיים. בתחילת השנה הבטיחו חברים בסיעה השמרנית לפעול נגד ג'ונסון כאשר יפורסם דוח החקירה הפנימית. כאשר הממונה על האתיקה בשירות הציבורי, סוזן גריי, פרסמה את הדוח – התירוץ השתנה: חברי סיעתו של ראש הממשלה יפעלו נגדו רק אם המשטרה תצא נגדו. כאשר המשטרה מילאה את חלקה, התירוץ הוא נוהלי: הפרלמנט בפגרה. המצביעים עשויים לעורר אותם: בחירות מקומיות יתקיימו בתחילת החודש הבא. אבל אפילו אם הללו יתנו סטירה לשמרנים, יצוצו תירוצים חדשים. למשל: רק מעטים מצביעים בבחירות המקומיות, בעיקר מי שמעורבים פוליטית, ולא מעמד העובדים שג'ונסון העביר לצידם של השמרנים בבחירות 2019; מוטב לחכות לבחירות הכלליות. המלחמה באוקראינה עשויה אף היא להוות תירוץ: ג'ונסון מטפל היטב במשבר, ויציאה נגדו כעת תהיה מטופשת ותעודד את ולדימיר פוטין. חברי הפרלמנט השמרנים אינם מאושרים, אבל ג'ונסון הוא כל מה שיש להם – ממשיך אקונומיסט. בתוך חודשים בודדים ב-2019 הוא נטל אותם מהתוצאות הגרועות ביותר בבחירות לפרלמנט האירופי (9% מהקולות) לרוב הגדול ביותר שלהם בפרלמנט הבריטי מאז מרגרט תאצ'ר (עם 44% מהקולות). הם דבקים בג'ונסון כמו מי שממשיך ללבוש את חליפת ההצלה גם בהגיעו לקרקע מבטחים. אין לו מחליף ראוי ולכן הדרך הסבירה היא להמתין. שר האוצר, רישי סונאק, אמור היה להיות היורש. הוא חרוץ, חושב ורציני; הוא איש משפחה – ניגודו של ג'ונסון. אבל גם הוא נקנס על הפרת כללי הקורונה. הפופולריות שלו ירדה במקביל לרמת החיים, ועלולה להיעלם לאחר שהתברר שאשתו, אקשטה מורטי, לא שילמה מיסים בבריטניה. ליז טראס הייתה שרת מסחר יעילה וחרוצה; כשרת החוץ היא ניצית בסגנון תאצ'ר. שר החוץ לשעבר, ג'רמי האנט, זוכה להערכה רבה במפלגה. אבל לשניהם יש מתנגדים. ובעוד איש אינו נע נגד ג'ונסון, גם הממשלה עצמה בקושי זזה. יריביו של ג'ונסון טוענים שהוא הטעה את הפרלמנט בפרשת המסיבות; מעשה כזה אמור להוביל להתפטרות, סבור אקונומיסט. מעט מגביל את הרשות המבצעת, למעט הפרלמנט והריסון העצמי של ראש הממשלה. בריטניה מנוהלת על-פי תפיסת "הבחור הטוב", אך ג'ונסון מעולם לא התיימר להיות כזה. העובדה שהשמרנים בחרו בו מלמדת עליהם יותר מאשר עליו. מי שמצפה מג'ונסון להתפטר צפוי להתאכזב. אם ג'ונסון היה הטיפוס שיתפטר בשל נוכחות בלתי חוקי במסיבה בזמן מגיפה, הוא לא היה נוכח בצורה בלתי חוקי במסיבה בזמן מגיפה. אם חברי הפרלמנט השמרנים ירצו שג'ונסון ילך, יהיה עליהם לצאת נגדו. אבל אם היו רוצים שיילך, הייתה לה סיבה טובה במשך חודשים. במקום זאת, הם בוחרים להעתיק את ולדימיר ואסטרגון בסוף מחזהו של בקט. "טוב, אז נלך?", שואל אסטרגון. "כן, בוא נלך", משיב ולדימיר – והמילים האחרונות במחזה הן הוראות בימוי: "הם לא זזים".