האמריקנים התעוררו בשבוע שעבר לתערובת של יגון וזעם עמוקים לאחר הטבח בבית הספר בטקסס. אבל הנתונים המדעיים הקיימים מלמדים, שרגשות אלו נמוגים בתוך ארבעה ימים – וזה אומר שאחרי אירועים כאלה יש ארבעה ימים בלבד לפעול, לפני שהחיים חוזרים למסלולם. כך כותב פרופ' פטריק שרקי מאוניברסיטת פרינסטון במאמר בוושינגטון פוסט. שרקי הגיע למסקנה זו באמצעות סקר יומי של חברת גאלופ. בשנים 2017-2008 ראיינה החברה כמעט מדי יום מדגם של תושבי ארה"ב ושאלה לדעתם של מגוון של נושאים ועל מצב רוחם. הממצאים מצביעים על דפוס מובהק. כמעט מדי יום, 25%-10% מהנשאלים דיווחו על מצב רוח עגמומי ביום הקודם. ב-15 בדצמבר 2012, למחרת היום בו נרצחו 20 ילדים ושישה מבוגרים בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט, השיעור היה 40%; מספר הכועסים היה 20% לעומת 12% ביום רגיל. הסקר פותח צוהר להשפעתו של אירוע שכזה ולתחושת האבל הקולקטיבית שהוא גורם. הוא גם מגלה באיזו מהירות הללו נמוגים; אחרי סנדי הוק זה התרחש בתוך ימים ספורים. אין זה אומר שהציבור שוכח או אינו כועס, אלא פשוט שהאמריקנים חזרו לחייהם והצער והכעס נדחקו לרקע. במחקר שפרסמו השנה זרקי ויִינְזי שֶן, נאספו נתונים על אירועי ירי המוני בשנים 2016-2008. הם מצאו, כי סנדי הוק היה יוצא דופן במובן זה שהוא השפיע על רגשותיה של האומה כולה – אבל הדפוס בימים הבאים היה דומה. בצורה מובנת, האירועים האיומים ביותר ובעלי מספר הקורבנות הגבוה ביותר השפיעו בצורה העמוקה ביותר על הרגשות של האמריקנים, ובמיוחד בערים בהם התחוללו. ההתפוגגות של רגשות אלו מהירה יותר ככל שגדל המרחק מזירות האירועים וככל שחולפים הימים. התחושות עמוקות יותר בקרב מי שמזהים את עצמם כדמוקרטים, אך גם הרפובליקנים דיווחו על צער וזעם ניכרים, גם אם תגובותיהם החיצוניות מאופקות יותר. כאמור, ההשפעה נמשכת ימים בודדים. מובן שזה אינו נכון לגבי מי שיצאו לפעולה נגד אלימות הנשק החם לאחר מעשי הטבח בסנדי הוק, פרקלנד ומקומות אחרים; הם פעלו בצורה הרואית נגד כל עוצמתו של לובי הנשק. אבל הסקר עשוי להסביר מדוע אירועים איומים אלו אינם מתורגמים לשינוי נרחב בחקיקה שמטרתה למנוע את הישנותם או את אלפי המקרים ה"שגרתיים" שהורסים מדי שנה את חייהם של אמריקנים, משפחות וקהילות. מיד לאחר האירועים יש גל של חוקים, אבל הם נמוגים; ובבתי מחוקקים בשליטה רפובליקנית, מעשי טבח קשורים לחוקים שמטרתם להקל את המגבלות. שיהיה ברור, מדגיש שרקי: אין הוכחה לקשר ישיר בין התגובה הרגשית לבין פעולות החקיקה. אבל דפוס הפעולה של התגובה הפוליטית רומז על קשר. בימים שלאחר מעשי טבח מביעים פוליטיקאים את זעמם, מחשבותיהם ותפילותיהם, וכמה מהם מעלים הצעות להתמודד סוף-סןף עם הבעיה. כמה ימים חולפים, הרגשות נרגעים, תשומת ליבה של האומה מופנית לכיוונים אחרים והכוחות המאורגנים והממומנים היטב המעדיפים רובים על פני חיי ילדים מפגינים את שריריהם. לרשותם של מי שרוצים להפוך את הרגשות למעשים עומדים ארבעה ימים. יש מודלים לאופן בו מדינות יכולות להציב דרישות בסיסיות, כדי להקשות על אנשים אלימים לרכוש נשק. כוחות משמעותיים התייצבו כדי להבטיח שמודלים אלו לא ייושמו מעבר למדינות כמו מסצ'וסטס וקונטיקט. אבל הזעם והעצב שחשים רוב האמריקנים מיד לאחר טרגדיה כזאת יכולים להוות כוח מניע תנועה פוליטית וחברתית לשינוי. הימין טוען שימים כאלו אינם מתאימים לפוליטיזציה של הטבח; אך מי שרוצה לשנות את המצב, חייב לנצל דווקא אותם.