חלק מן הוויכוח הקוטבי העמוק בארה"ב בנוגע לנשק – אשר התחמם שוב בעקבות הטבח המחריד בטקסס בשבוע שעבר – הוא אידיאולוגי. חלק מן האמריקנים דוחים כל צורה של פיקוח על הנשק ורואים בכך פגיעה בחירותם; אחרים אוחזים בדעות מוצקות נגד הנשק. אבל חלק מהוויכוח הוא מעשי: האם חוקים ותקנות מסוימים ישפרו את יחמירו את ביטחון הציבור? על שאלות אלו ניתן לענות באמצעות מחקר משובח – סבור אנדרו מורָל ממרכז ראנד במאמר בוושינגטון פוסט.
מרכז ראנד בחן במשך שש שנים את ההשפעה של 18 חוקי נשק שונים על התאבדויות, רציחות וירי המוני. החוקרים התמקדו בשאלה האם חוקים אלו גורמים לשינוי, ולא רק אם הם עולים בקנה אחד עם השינוי. הם מצאו, כי יש מידע מהימן ולפיו לחלק מן הצעדים, כמו הרחקת ילדים מכלי נשק וההוראות לאחסונם, יש השפעה משמעותית. אולם, רק ב-19 מבין 50 מדינות ארה"ב יש חוקים כאלה. מורל מציין, כי חוקים כאלו לא יכלו למנוע את הטבח בטקסס, אך ראוי לשקול אותם בחיוב כדי למנוע ככלל מקרי מוות כתוצאה משימוש בנשק.
מובן, כי אפשר לנתח רק את השפעתם של חוקים לגביהם יש ראיות מדעיות משמעותיות; לרוב אין ראיות כאלה. אבל אין זה אומר שלחוק אין השפעה; לרוב זה אומר שהראיות לא היו מספיק מוצקות כדי לקבוע את רמת ההשפעה. לכן, על מקבלי ההחלטות לסמוך על השכל הישר (למשל: ברור שהגבלה על מכירת מחסניות תפחית את מספר הנפגעים במעשי טבח) או על ראיות פחות מוצקות, כגון קיומו של מיתאם.
במבט ראשון, הממצאים של ראנד נראים מאכזבים: החוקרים לא מצאו בדיקות של השפעת רוב חוקי הנשק. שתי הבעיות – מחקרים חלשים או העדר מחקרים בכלל – קשורות זו בזו: במשך עשרות שנים לא היה מימון למחקרים על חוקי נשק ועל צעדים אחרים למניעת אלימות חמושה. במחקרים המוצלחים, הראיות המשכנעות ביותר נוגעות להרחקת ילדים מכלי נשק. בשנת 2020 נהרגו 842 בני 18 ומטה בתאונות או בהתאבדויות הקשורות לנשק חם. במקביל, יש הוכחות לכך שחוקי הגנה עצמית מעלים את מספר הנפגעים, ויש ראיות חלקיות גם לכך שהם מעלים את מספר ההתאבדויות. חוקים כאלו הפכו לפופולריים בשנים האחרונות וקיימים כיום ביותר ממחצית מן המדינות.
יש פחות ראיות, אם כי עדיין משמעותיות, בנוגע להשפעה של חוקים אחרים. מאז אמצע שנות ה-1990 דורשות כל המדינות בדיקות רקע לפני רכישת נשק חם מסוחר מורשה. יש יותר ויותר ראיות לכך שבדיקות אלו מפחיתות את מספר הרציחות. קרוב למחצית מן המדינות מחייבות בדיקות רקע גם בסחר בין צדדים פרטיים, אך עדיין לא נבדקה השפעתן. יש גם ראיות מועטות לכך שתקופת המתנה בין ההזמנה לרכישה (הקיימת בפחות ממחצית המדינות) מפחיתה את הרציחות וההתאבדויות, ושחוקים המגבילים אחזקת נשק עם בעלי עבר באלימות במשפחה מובילים להפחתה דומה.
לגבי צעדים אחרים – כמו האיסור על מכירת סוגים מסוימים של כלי נשק, שהיה קיים בתוקף בצורה מסוימת בשנים 1994-1984 – אין ראיות מדעיות משכנעות. אין זה אומר שאין להם השפעה, מדגיש מורל, אלא שאין הוכחות לקיומה. על-פי כמה מצורות המדידה, מעשי ירי המוניים ירדו באותו עשור, אבל מאחר שמבחינה סטטיסטית הם נדירים ובשל השינויים הניכרים בהם משנה לשנה – קשה להגיע למסקנות מדעיות מוצקות.
חלק מן המשתתפים בוויכוח על הנשק החם לא ישתכנעו מהראיות המדעיות בנוגע למדיניות הנוגעת לנשק זה, אומר מורל, אבל אזרחים ומחוקקים רבים כן מוכנים להביא בחשבון את הממצאים המדעיים. בארה"ב יש רמה בל-תיאמן של אלימות בנשק חם – וגם דרכים מוכחות מדעית להפחית אותה.