טעיתי, כותב טום פרידמן, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס: ולדימיר פוטין לא פלש לאוקראינה אלא לאירופה. הוא לא היה חייב לעשות זאת; זו יכולה להיות השטות הגדולה ביותר במלחמה אירופית מאז הפלישה הגרמנית לבריה"מ ב-1941. הפלישה נראית יותר ויותר כחזרה בת המאה ה-21 כמתקפה של אדולף היטלר על יתר אירופה. הוסיפו לכך את איומו המשתמע של פוטין להשתמש בנשק גרעיני וזה מסביר הכל.
זה מסביר מדוע גרמניה נטשה 80 שנה של התחמקות מעימות, הזניקה את תקציב הביטחון שלה ומתכננת לשלוח נשק לאוקראינה. זה מסביר מדוע שבדיה ופינלנד החליטו להצטרף לנאט"ו לאחר 70 שנות ניטראליות. זה מסביר מדוע פולין פתחה את שעריה לפליטים מאוקראינה תוך התעלמות מוויקטור אורבן תומך פוטין. זה מסביר מדוע האיחוד האירופי יצא למלחמה כלכלית ישירה נגד פוטין.
פרידמן מסכים עם שר החוץ הגרמני לשעבר, יושקה פישר, שאמר לו: זו הייתה "קריאת השכמה – בום! – והכל השתנה. הסטטוס-קוו לא יחזור לקדמותו. אתה רואה שינוי עצום באירופה ביחס לרוסיה – לא בשל לחץ אמריקני, אלא בשל האיום מצד רוסיה כיום שונה לחלוטין: אנחנו מבינים שפוטין אינו מדבר על אוקראינה לבדה, אלא על כולנו ועל החרות שלנו. בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, אירופה המודרנית נמצאת כעת במצב התנגשות עם רוסיה. רוסיה שוב אינה חלק ממבנה השלום האירופי. האמון בפוטין אבד לחלוטין". אין פלא. צבאו של פוטין הורס בצורה שיטתית ערים ותשתיות באוקראינה בכוונה ברורה לא להשתלט עליהן אלא למחוק אותן ואת תושביהן מעל פני האדמה, ולהוכיח שאוקראינה איננה מדינה אמיתית.
מן העבר השני, בעוד ארה"ב של אמריקה הולכת ומתפרקת, ארה"ב של אירופה – 27 מדינות האיחוד האירופי – הדהימה את כולם באגרוף המאוחד שלה נגד פוטין. מאז פברואר הטיל האיחוד חמש חבילות של עיצומים על רוסיה, והשישית שבהן תנתק עד סוף השנה 90% מייבוא הנפט הרוסי. אולי המרשים ביותר הוא האופן בו פליטים כה רבים נקלטו ללא כל תלונה: כאשר הגברים האוקראינים נלחמים להגנת מולדתם, מן הראוי לכל הפחות לתת קורת גג לבני משפחותיהם.
פוטין חשב שאירופה תקרוס במהירות תחת לחצו – אמר לפרידמן ראש ממשלת פולין, מתיאוש מוראיבצקי – "אבל הוא טעה. אירופה מאוחדת כיום הרבה יותר מאשר לפני המלחמה באוקראינה". פוטין רואה את כל זה ואין ספק שהוא שואל את עצמו: "האם זהו אגרוף המגיע אלי מהאיחוד האירופי? לא יכול להיות! לא, חכו... זה לא! מה קורה פה! חשבתי שגרמניה מצויה בכיסי – נקנתה בגז הזול שלי. מעולם לא חלמתי שהם יתייצבו בצורה כזאת לצידה של אוקראינה ויראו את הפלישה שלי כהתקפה על כולם". אבל זה בדיוק מה שקרה.
ועדיין, רבים באירופה שואלים כמה זמן יוכלו להציג אגרוף זה. שאלה לגיטימית, מציין פרידמן. "פוטין בונה על חולשת המערב", אמר מוראיבצקי. "הוא יודע שיש לו הרבה יותר זמן משום שלדמוקרטיה יש פחות סבלנות מאשר למשטרים סמכותניים". וזה נכון. כמה מנהיגים אירופיים כבר קוראים לנשיא ג'ו ביידן ליצור קשר עם פוטין בנוגע לתנאי הפסקת האש. כוחותיו של פוטין במזרח אוקראינה ודרומה לוחצים את הכוחות האוקראינים בשורה של צמתים אסטרטגיים ויורים אין-ספור; הם אינם צריכים לדייק; הם צריכים רק למחוץ את האוקראינים בעוצמתם העודפת.
פרידמן מביע את התקווה שאוקראינה תחזיק מעמד בעזרת הסיוע והעיצומים מן המערב – מה שמוביל אותו לנושא נוסף שעלה בפגישותיו באירופה. הוא שמע שכנוע בכך שמאחר שמדובר במלחמתו של פוטין ובשל הברבריות הפושעת של כוחותיו, יהיה קשה לסמוך על רוסיה בנוגע לאוקראינה כל עוד הוא בשלטון. איש אינו קורא להדחתו, אך איש גם אינו סבור שהמערב צריך לחזור ליחסים שגרתיים עם רוסיה בלא הדחתו. אבל פוטין הוא בעיה בה צריך לטפל העם הרוסי, לא המערב.