50 שנה קודם לכן פעל ניקסון לעוות את שיטת הבחירות בארה"ב. בשנת 1971 שכר הבית הלבן את הווארד האנט וגורדון לידי, יוצאי ה-CIA וה-FBI כדי להילחם בהדלפות מן הממשל; הם נודעו בכינוי "השרברבים". נודעה לשמצה במיוחד הייתה הפריצה למשרדי הפסיכיאטר של דניאל אלסברג, שהדליף לניו-יורק טיימס את מסמכי הפנטגון, בניסיון למצוא מידע מכפיש עליו. בהמשך הועברו האנט ולידי לוועדה לבחירתו מחדש של ניקסון, כדי לבצע פעולות ריגול וחבלה. מאסקי הוגדר כ"יעד א'", במטרה למנוע ממנו את המועמדות הדמוקרטית ולחבל בסיכוייו אם כן יזכה בה. אלמר וויאט, איש קמפיין ניקסון, נשתל במטהו של מאסקי והפך לנהגו והעביר לאנשי ניקסון כמות עצומה של מסמכים, בהם השתמש יו"ר הקמפיין ושר המשפטים לשעבר, ג'ון מיצ'ל. גורדון סטראחן, עוזר בכיר לראש סגל הבית הלבן, בוב הלדמן, ודווייט צ'פין, מתאם הלו"ז של ניקסון שאהב אותו כמו בן, שכרו את דונלד סֶגְרֶטי לנהל מבצעי חבלה. סגרטי שכר 22 איש וקיבל 77,000 דולר בהמחאות ובמזומן מפרקליטו של ניקסון, הרברט קלמבך. אחד מאנשיו הפיץ מכתב מזויף ובו העלה כביכול מאסקי האשמות בתחום המיני נגד יריביו, הנרי ג'קסון ויוברט האמפרי. הם גנבו נעליים שהניחו מאסקי ואנשיו לצחצוח מחוץ לחדריהם ומפתחות מהמכוניות של הקמפיין. הם הפיצו שמועות מכפישות נגד ג'יין מאסקי, אשתו של הסנאטור. מעל כל אלו, כתב הלדמן בזכרונותיו, ריחפה רוחו של ניקסון. לדבריו, ניקסון האמין שהישרדותו הפוליטית זהה ל"טובת הכלל" ומצדיקה לעוות את רצון הציבור. בשנת 1969 כתב ניקסון בפתק לעצמו: "אדם אינו גמור כשהוא מובס. הוא גמור כאשר הוא פורש" – וטראמפ אימץ גישה זו כאשר סירב להכיר בהפסדו, כותבים וודוורד וברנשטיין. עוד לפני הבחירות החל טראמפ לטעון שההליך מושחת לרעתו, ובכך הניח את היסודות לטענות שהוא משמיע עד עצם היום הזה. בניגוד לניקסון, טראמפ חתר בפרהסיה תחת המערכת. את טענותיו השמיע בעצרות הבחירות שלו, בבית הלבן ובחשבון הטוויטר שלו – למרות שהפסיד בכל 61 ההליכים המשפטיים שניהל, כולל בהחלטות של שופטים שהוא מינה.

לאחר הבחירות החל טראמפ בהתקפה אחרת וקטלנית יותר על תהליך הבחירות. "6 בינואר, להתראות בוושינגטון!", צייץ ב-30 בדצמבר. יועצו הוותיק סטיב בנון קבע: "נקבור את ביידן ב-6 בינואר". לדבריו, אם מספיק חברי קונגרס רפובליקנים יצביעו נגד אישור נצחונו, הוא יתקשה למשול; מיליוני אמריקנים יראו אותו כבלתי לגיטימי. "נהרוג אותו בעריסה. נהרוג את נשיאות ביידן בעריסה". עו"ד ג'ון איסטרמן גיבש תוכנית בת שש נקודות למניעת אישור נצחונו של ביידן ולהכרזה על טראמפ כמנצח. רודי ג'וליאני, פרקליטו של טראמפ, העלה את טענותיו במזכרים ארוכים לסנאטור לינדזי גראהם, מבני בריתו של טראמפ – אשר קבע שאין בהן ממש והבהיר בפומבי: "אני לא בעסק". בערבו של 5 בינואר נפגש טראמפ עם סגנו, מייק פנס, שעמד לשבת בראש ישיבת האישור, ולחץ עליו לפעול להפיכת התוצאות. פנס השיב, שתפקידו היחיד הוא לפתוח את המעטפות ובהן הצבעת האלקטורים במדינות השונות. "אני לא רוצה להיות חבר שלך אם לא תעשה זאת", הגיב טראמפ. הוא הרים את קולו לטונים מאיימים: "בגדת בנו. אני עשיתי אותך. היית כלום. הקריירה שלך מחוסלת אם אתה עושה את זה". ב-1 לפנות בוקר (6 בינואר) טען טראמפ בטוויטר, כי פנס יכול למנוע את אישור נצחונו של ביידן. טוויטר והרשתות החברתיות התמלאו באיומי אלימות: אני אהרוג אותו, תירו בו, תתלו אותו. ב-10 בבוקר ניסה טראמפ שוב ללחוץ על פנס, ומשם הלך לעצרת של תומכיו ליד הבית הלבן. "בואו נקיים משפט בקרב", קרא ג'וליאני. טראמפ עצמו הכריז: "לעולם לא ניכנע. אתם לעולם לא תקחו בחזרה את הארץ שלנו באמצעות חולשה. אני יודע שמכאן כולכם תצעדו לבניין הקפיטול כדי להשמיע את קולכם בדרכי שלום ובפטריוטיות". ההמשך ידוע. 1,000 איש צעדו לעבר הקפיטול ובשעה 2 בצהריים הפכו לאלימים. זגוגיות נשברו, דלתות נשברו, המונים דהרו במסדרונות הקפיטול בקריאות "לתלות את מייק פנס", בחוץ הוקם גרדום למטרה זו. טראמפ צפה בשידור חי בטלוויזיה. לוועדת בית הנבחרים החוקרת את אירוע 6 בינואר יש כיום ראיות לכאורה לכך שההסתערות הייתה מבצע של טראמפ, והיא הודיעה שתמשיך לחקור.

הן ניקסון והן טראמפ יצרו עולם קונספירטיבי, בו ניתן היה להתעלם מהחוקה, החוק והמסורות הדמוקרטיות או לעוות אותם; יריבים פוליטיים והתקשורת היו "אויבים"; ואין מגבלות לכוחו של הנשיא. שניהם היו אאוט-סיידרים, נתונים לפרנויה, חסרי מעצורים בשאיפותיהם ונושאים "קופים" על גבם. טראמפ נולד בפרברי ניו-יורק, לא במנהטן; ניקסון נולד בעיירה יורבה-לינדה, לא בסן פרנציסקו או לוס אנג'לס. שניהם נותרו חסרי ביטחון גם כאשר איישו את המשרה העוצמתית ביותר בעולם. וודוורד וברנשטיין מזכירים, כי בפרשת ווטרגייט ניהלו ניקסון ואנשיו מתקפה חסרת תקדים נגד המערכת השיפוטית ומסע של שקרים, דמי לא יחרץ והצעת חנינות כדי להסתיר את פשעיהם. ב-23 ביוני 1972, שבוע לאחר הפריצה למטה הדמוקרטי בבניין ווטרגייט, אישר ניקסון את הצעתו של הלדמן לשבש את החקירה באמצעות הטענה הכוזבת לפיה היא תפגע בביטחון הלאומי. פרסומה של הקלטה זו, ב-5 באוגוסט 1974, חרץ את גורלו של ניקסון, כאשר הקונגרס והציבור כבר נגעלו ממנו. בזכרונותיו שפורסמו ב-1979 כתב הלדמן, כי ניקסון עמד מאחורי כל המהלכים בפרשה. "הבנתי שרבות מן הבעיות בממשל שלנו נובעות לא רק מבחוץ, אלא מתוככי החדר הסגלגל – ואפילו עמוק יותר, מאופיו של ריצ'רד ניקסון. הבנתי שעל הנשיא הזה צריך להגן מפני עצמו. שוב ושוב הוא נתן לי הוראות נקמניות" – כמו למשל למנוע מכל העיתונאים לטוס באייר פורס 1 או להציב מעקב של 24/7 אחרי סנאטור שתקף אותו בנושא וייטנאם. טראמפ אמר לוודוורד, כי יש לו מתנגדים ואויבים יותר מאשר לכל אדם אחר, וכי כך היה כל חייו. גם בכך הוא הדהד את ניקסון, אשר אמר למקורביו חודש בלבד לאחר נצחונו המוחץ בבחירות 1972: "תזכרו שאנחנו מוקפים באויבים. לעולם אל תשכחו: התקשורת היא האויב. התקשורת היא האויב. התקשורת היא האויב. הממסד הוא האויב. הפרופסורים הם האויב. הפרופסורים הם האויב. תרשמו את זה 100 פעמים על הלוח ולעולם אל תשכחו את זה". וכידוע, טראמפ אמר שוב ושוב שהתקשורת היא האויב וגם אויב המדינה.

וודוורד וברנשטיין שואלים: מדוע מי שהחזיקו במשרה הרמה ביותר בארה"ב תקפו את הדמוקרטיה? הם משיבים, כי החשש מפני הפסד ותיוג כ"מפסידן" ("לוזר") היה משותף לשניים. בשנת 2015 אמר טראמפ לפוסט, כי הוא הצליח בכל מעשיו, איננו חושש מהפסד אך שונא את התפיסה של הפסד. שנה מאוחר יותר נשאל טראמפ כיצד הוא מגדיר תחושת כוח, והשיב: "פחד". יש גם הבדל משמעותי בין ניקסון לטראמפ, מציינים וודוורד וברנשטיין. הסנאטור בארי גולדווטר סיפר לשניים על שהתחולל בבית הלבן ב-7 באוגוסט 1974, כאשר הוא וראשי הסיעה הרפובליקנית בשני הבתים – יו סקוט וג'ון רודס – באו להיפגש עם ניקסון, יומיים לאחר פרסום קלטת "האקדח המעשן" מיוני 1972. גולדווטר אמר לניקסון, כי אין ספק שיועמד לדין בסנאט וכי שם יימצאו לכל היותר 18 שיתמכו בו – הרחק מה-34 הזקוקים לזיכויו. היה ברור שגם הרפובליקנים נטשו את ניקסון. הוא התפטר למחרת. שנה לפני כן הקים הסנאט את ועדת ווטרגייט: 77 סנאטורים תמכו ואף לא אחד התנגד. המצב השתנה לחלוטין 48 שנים מאוחר יותר. רק שני צירים רפובליקנים – ליז צ'ייני ואדם קיצינגר – הצטרפו ל-222 הדמוקרטים בהחלטה על הקמת ועדת החקירה ל-6 בינואר. המפלגה הרפובליקנית הגדירה רשמית את ההסתערות כ"מחאה פוליטית לגיטימית" וגינתה את צ'ייני וקיצינגר. עוד נקודה המשותפת לניקסון וטראמפ: שניהם ראו את העולם בפריזמה של שנאה. בדצמבר 2019 ראיין וודוורד את טראמפ, לאחר שבית הנבחרים החליט להעמידו לדין בפרשת אוקראינה. טראמפ ביקש ממנהל המדיה שלו, דן סקאווינו, להקרין קטעים מנאום מצב האומה של תחילת השנה. טראמפ התבונן מעבר לכתפו של וודוורד כאשר הופיעו על המסך הסנאטורים הדמוקרטים ברני סנדרס, אליזבת וורן וקאמלה האריס וחברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואמר שוב ושוב: "שנאה! תראה את השנאה!". וודוורד העיד, כי הבעותיהם היו ניטראליות. פסיכיאטר היה רואה בכך שיקוף לשנאתו של טראמפ עצמו כלפי הדמוקרטים. ברור שרבים מהם שנאו אותו, אך הרגע הספציפי הזה היה ביזארי ובלתי נשכח בעת ובעונה אחת. ב-9 באוגוסט 1974, למחרת התפטרותו, נפרד ניקסון מסגל הבית הלבן. לאחר דברים נרגשים על הוריו, לפתע וכאילו שמצא מסר רחב יותר, הוא חייך בעדינות והציע עצה אחרונה לנוכחים. "תזכרו תמיד, אחרים יכולים לשנוא אתכם – אבל אלו ששונאים אתכם אינם מנצחים אלא אם כן אתם שונאים אותם, ואז אתם הורסים את עצמכם". היה זה רגע של הבנה עצמית. שנאה הייתה סימן ההיכר של נשיאותו, אבל בסוף הגיע ניקסון למסקנה שהיא הייתה רעל, המנוע שהרס אותו.

הנשיא ג'רלד פורד טען, כי העניק חנינה לקודמו משום שעצם קבלתה מהווה הודאה מצידו. אבל ב-1977 ערך ניקסון סדרה של ראיונות עם העיתונאי הבריטי דייוויד פרוסט (וקיבל 600,000 דולר). הוא הודה שאכזב את העם האמריקני, אך הכחיש ששיבח הליכים וטייח את ווטרגייט. ניקסון הוסיף משפט שהתפרסם מאוד: "אם הנשיא עושה את זה, זאת אומרת שזה אינו בלתי חוקי". שנה מאוחר יותר, בזכרונותיו, המשיך ניקסון את מלחמתו בהיסטוריה: "אני מתחרט על מעשַי ומחדלַי וייתכן שלא ניתן להגן עליהם, אך הם לא הצדיקו הדחה". ב-1990 אף הכחיש ניקסון שאישר אי-פעם תשלום של דמי לא יחרץ, למרות שביוני 1973 הורה על כך 12 פעמים בפגישה אחת. הסנאטור סם ארווין, שעמד בראש ועדת ווטרגייט, סיכם את הפרשה: ניקסון ועוזריו הונעו ב"תאווה לכוח פוליטי". ארווין הלך לעולמו 32 שנים לפני שטראמפ נבחר, אבל אותה הגדרה תקפה גם כאן – סבורים וודוורד וברנשטיין. טראמפ מעולם לא היה אסטרטג עקבי, אך הוא יכול להיות תועמלן רב עוצמה. רק 21% מהרפובליקנים רואים את ביידן כנשיא לגיטימי, ומבין האחרים – כ-80% מאמינים לטענות הכזב של טראמפ על הונאת בחירות. הן ניקסון והן טראמפ היו אסירים מרצון של רצונם לשלוט, ולהשיג ולהחזיק כוח פוליטי בכל מחיר. בהישענם בצורה כה כבדה על דחפים אפלים אלו, הם הגדירו שתיים מן התקופות המסוכנות והמטרידות ביותר בהיסטוריה האמריקנית. כפי שהזהיר וושינגטון לפני 225 שנה, מנהיגים חסרי ערכים עלולים ליצור עריצות מתמדת, הרס של חרות הציבור, מהומות והסתערות.