בעוד האמריקנים אינם מסוגלים להסכים על דבר, קיימת תמיכה נרחבת בסיוע נרחב לאוקראינה – עובדה מפתיעה עוד יותר לנוכח העובדה שרובם אינם יכולים למצוא אותה על המפה. המשך התמיכה בקיץ הקרוב יהיה חשוב עוד יותר, כאשר המלחמה הופכת לקרב סומו – שני מתאבקים ענקים הלפותים זה בזרועו של זה, סבור טום פרידמן, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס.
התמיכה צפויה להישחק, ככל שיתברר עד כמה שהיא יקרה מבחינת מחירי הדלק והמזון, אך פרידמן מקווה שהיא תישמר. האופטימיות שלו, הוא אומר, איננה מבוססת על סקרים אלא על היסטוריה: ספרו של פרופ' מייקל מנדלבאום מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס "ארבעת העידנים של מדיניות החוץ האמריקנית: מעצמה חלשה, מעצמה גדולה, מעצמת-על, מעצמת-היפר". לדברי מנדלבאום, המדיניות כלפי אוקראינה אינה מפתיעה אם בוחנים את תולדות מדיניות החוץ האמריקנית.
ארה"ב נעה לאורך שנותיה בין שתי גישות בסיסיות למדיניות החוץ, אומר מנדלבאום בשיחה עם פרידמן. האחת הדגישה עוצמה, אינטרסים לאומיים וביטחון; זוהי גישתו של טדי רוזוולט. האחרת התמקדה בקידום הערכים האמריקניים ומזוהה עם וודרו וילסון. גישות אלו לעיתים התחרו, אך כאשר הוצב בפני ארה"ב אתגר שעלה בקנה אחד עם שתיהן – הציבור תמך בצורה נרחבת ועמוקה במענה של הממשל. זה מה שאירע במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, וזה מה שמתרחש באוקראינה.
השאלה הגדולה היא: לכמה זמן? איש אינו יודע את התשובה, כי מה שקורה מתרחש בצורה צפויה ובלתי צפויה כאחת. הדרך הצפויה במלחמה באוקראינה היא שהעלויות הגדלות – מבחינת ארה"ב או אירופה – יגברו הקולות לפיהן המערב אינו יכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית להמתין לניצחון אוקראיני (סילוק רוסיה מכל סמ"ר שלה), וגם מבחינה אסטרטגית מדובר בסכנה גדולה מדי שוולדימיר פוטין המובס ישתמש בנשק גרעיני. ניצנים לכך ניתן לראות בהצהרתו של הנשיא עמנואל מקרון, לפיה אל לו למערב להשפיל את רוסיה.