• מאמרו של סיאמאק נמאזי, שפורסם בניו-יורק טיימס, נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

העובדה שאני מסתכן בפנייה לציבור בעודני כלוא בכלא האירני הידוע לשמצה אֶווין מלמדת על עומק היאוש שלי. סבלתי בשקט במשך קרוב ל-2,500 ימים, אבל החלטתי לשבור את שתיקתי משום שאני מאמין שגישתו של ממשל ביידן להצלת אמריקנים באירן נכשלה לחלוטין, ואם הנשיא לא יתערב מיידית – נמשיך לסבול בעתיד הנראה לעין. נעצרתי באוקטובר 2015 ולאחר משפט בדלתיים סגורות נמסר לי גזר הדין: עשר שנות מאסר. השופט קבע, כי פעולות כמו השתתפות בכנסים אוניברסיטאיים, חברות במכוני מחקר בוושינגטון וקשר עם הפורום הכלכלי העולמי מלמדים על ניסיון להפיל את המשטר בשיתוף פעולה עם ממשלה עוינת, דהיינו ארה"ב. האו"ם קבע שמאסרי היה שרירותי; ממשלת ארה"ב ואין-ספור ארגוני זכויות אדם הכריזו על חפותי, התייחסו אלי כבן ערובה ודרשו את שחרורי המיידי. אבל המציאות המכוערת היא, שאירן תשחרר את המוחזקים בידיה רק אם תקבל תמורה מספקת. המתנגדים לכך דוחים זאת בלי לספק חלופות של ממש. אבל דומה שכל נשיא הבוחן עסקה לשחרורנו מביא בחשבון את המחיר הפוליטי. טהרן דורשת יותר מכפי שהבית הלבן יכול לבלוע. וכך זכיתי בתואר המפוקפק של בן הערובה לתקופה הממושכת ביותר בהיסטוריה האמריקנית. לפני שנה הייתה לארבעתנו סיבה לאופטימיות: ממשל ביידן הבהיר שיהיה קשה להגיע לעסקת גרעין עם אירן בלא שחרור בני הערובה. זו הייתה הגישה הנכונה, אבל ההזדמנות הוחמצה משום שהשיחות נקלעו למבוי סתום. בקיץ שעבר טענה טהרן שגובשה המסגרת לשחרורנו, תמורת שחרור הנכסים האירניים המוקפאים בקוריאה הדרומית, והאשימה את הבית הלבן בהתמהמהות. אין ספק שהדיווח האירני מוגזם; וושינגטון מסרה שהעסקה מעולם לא הושלמה. אבל ממה שאני רואה מאחורי הסורגים, ממשל ביידן מתעלם מאיתנו ומקשר את שחרורנו לעסקת הגרעין. עסקה לשחרור אזרחים הנתונים בסכנה צריכה לנבוע בראש ובראשונה מן העיקרון, והיא גם יכולה להזריק לשיחות גרעין מידה נחוצה מאוד של רצון טוב. עם יותר רצון פוליטי ואומץ מצד הבית הלבן, יכולנו להיות בבית לפני שנה. במקום זאת, אנחנו ומשפחותינו נוחלים אכזבה מרה בכל פעם בה דיפלומטים סבורים בטעות שהסכם על הגרעין ניצב בפתח. אין דבר מייסר יותר לאסיר מאשר לצפות לשחרור שאינו מתרחש. אז מה יקרה אם השיחות יקרסו לחלוטין? ייתכן שהממשל באמת מאמין שבמקרה כזה ניתן יהיה לשכנע את אירן להסכים לתמורה אחרת בעד שחרורנו. אבל זהו הימור ענק. כפי שהנשיא ג'ו ביידן נוכח לדעת, במיוחד במקרה שלי, שחרור שנדחה הוא שחרור שנמנע. לא נכללתי בעסקת חילופי בני הערובה של ממשל אובמה עם אירן ב-2016. נשארתי מאחור, להירקב בכלא באבטחה גבוהה. הוחזקתי בתא ריק בגודל של ארון בגדים, ישנתי על הרצפה וקיבלתי אוכל מתחת לדלת – כמו כלב. העברתי 27 חודשים של סבל בל יתואר בפינת הגיהנום הזאת לפני שהועברתי לאגף הכללי. שר החוץ דאז, ג'ון קרי, הבטיח שתהיה עוד הזדמנות לשחרר אותי. במקום זאת, אבי בן ה-79 הושלך לכלא אף הוא. למרות שסבלנו במרחק של מטרים בודדים, במשך שנה נמנע מאיתנו ליצור קשר. אני יודע רק שהתנאים הבלתי-אנושיים גרמו לאשפוזו אין-ספור פעמים. נדרשו יותר משנתיים וניתוח לב כדי שישוחרר מטעמי בריאות. החילופין בבית הלבן לא עזרו לי. גם ממשל טראמפ הגיע להסכמים לשחרור אסירים אמריקנים והותיר אותנו מאחור. מר ביידן, אני מפציר בך לשים את חייהם של אמריקנים חפים מפשע מעל הפוליטיקה של וושינגטון ולקבל את ההחלטות הקשות הנחוצות כדי לשחרר מיד את כולנו. המחיר הפוליטי הוא בלתי נמנע – אבל לא סבלם המתמשך ואולי מותם של בני ערובה. קשה לדמיין את אבי בן ה-85 שורד עד שתהיה הזדמנות נוספת. שים קץ לסיוט הזה.