לעיתים הדבר הוביל אותה לנהוג נגד דעתה-שלה. בחודש שעבר טענה, בהופעה הפומבית הראשונה שלה מאז פרישתה, שמעולם לא נתנה אמון בפוטין ולא האמינה בתפיסה לפיה ניתן להכיל שליטים סמכותניים דרך הסחר עימם. אז מדוע פעלה בצורה הפוכה ומדוע לא הכינה את ארצה לעימות עם פוטין? תשובה חלקית היא, שהיו לה מספיק משברים מיידיים להתמודד עימם: הטלטלה בגוש האירו, הפליטים, הקורונה. אבל הבעיה הבסיסית היא, שלעיתים קרובות העדיפה מרקל את הקונצנזוס הפוליטי, העסקי והתקשורתי – קונצזוס שכעת מתחיל להיחלש בעוד הגרמנים ניצבים בפני משבר גובר של זהות לאומית. שלושה עשורים של הנחות התפוגגו בתוך שבועות: הפוטנציאל הבלתי-מוגבל של דו-שיח, ההשפעה הממתנת של קשרי סחר, ההמשכיות של מערכת הביטחון הבינלאומית שבמרכזה עוצמתה הצבאית של ארה"ב, חוסר ההיתכנות של מלחמה יבשתית באירופה, פוטין כשותף בינלאומי רציונלי. העידן אותו הגדירה מרקל חלף-הלך. מאז פרשה שומרת מרקל על פרופיל נמוך, אם כי על-פי הערכות היא מייעצת ליורשה, אולף שולץ, בשיחות טלפוניות תכופות. כאשר נשאלה כיצד היא מבלה את זמנה, אמרה מרקל שהיא יוצאת לצעדות ארוכות בחוף הבלטי ומאזינה להקלטות של הטרגדיות של שייקספיר ובראשן "מקבת". סאנדיי טיימס מעיר, ש"יוליוס קיסר" עשוי להיות בחירה מתאימה יותר, שכן כמו מרקוס אנטונינוס – רוב הפרשנים אינם משבחים כעת את מורשתה אלא קוברים אותה. אפילו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, אותה הובילה מרקל לרצף חסר תקדים של ארבעה נצחונות בבחירות, נעצה בגבה כמה סכינים. בחודש שעבר נבחר יריבה הוותיק פרידריך מרץ למנהיג המפלגה, אשר כבר הפכה כמה מקווי המדיניות של מרקל ובין היתר קראה להמשיך את הפעלת שלושת הכורים הגרעיניים האחרונים. עם זאת, משפטם של היסטוריונים עתידיים עשוי להיות מאוזן יותר, וכך למשל איש לא יאשים אותה באחריות למלחמה באוקראינה – אלא בנזק שנגרם לגרמניה שהגיעה למלחמה כמעט לחלוטין בלתי מוכנה.

כאשר התמודדה לראשונה למשרת הקנצלר ב-2005, הבטיחה מרקל לנטוש את הגישה הפרו-עסקית לבייג'ינג. אולם, התוצאות אילצו אותה להרכיב קואליציה עם היריבים הגדולים ביותר של מפלגתה – הסוציאל-דמוקרטים. מרקל ניסתה לקיים את הבטחתה לגבי סין, אך לבסוף הלחץ עליה היה כבד מדי. מרקל הבינה שעקרונותיה בלתי פופולריים וכמעט עלו לה בבחירות. בשנים שחלפו היא ביקרה בבייג'ינג 12 פעמים, תמיד מלווה במשלחת רחבה של אנשי עסקים ותמיד מקדמת במרץ רב את האינטרסים שלהם. הדיבידנד הכלכלי היה עצום. סין תפסה את מקומה של ארה"ב כשותפת הסחר הגדולה ביותר של גרמניה והעלתה פי ארבעה את חלקה של גרמניה בייבוא שלה. אשתקד רכשה גרמניה מסין סחורות ב-142 מיליארד אירו ומכרה ב-104 מיליארד אירו; כל מכונית חמישית בסין היא פולקסוואגן. הביקורת הגרמנית על זכויות האדם ושלטון החוק בסין הייתה מגומגמת, במקרה הטוב ביותר. הציבור הגרמני תמך בה: בשנת 2020, שלהי עידן דונלד טראמפ, סברו 36% מהגרמנים שהיחסים עם סין חשובים מאשר היחסים עם ארה"ב; רק 37% סברו ההפך. הפלישה הרוסית לאוקראינה מבליטה את הסכנה שבהסתמכות רבה מדי על שותף סחר אחד, ובמיוחד על שליט סמכותני בעל שאיפות התפשטות לעבר גרמניה – ממשיך סאנדיי טיימס. גם הזירה הסינית הפכה למעיקה מבחינת עסקים גרמניים רבים, בשל הרגולציה הבלתי-צפויה, הבוז לכללי הקניין הרוחני, דוקטרינת ה"אפס קורונה" הקשוחה והרעת התדמית שלה במערב. מה שהיה שוק קורץ הפך למתחרה עוין. אולם, ניתוק הקשרים עם סין עלול להיות קשה עוד יותר מאשר היגמלות מהגז הרוסי. לגרמניה יש בסין השקעות של 200 מיליארד אירו, אותן עלולה בייג'ינג לתפוס כבנות ערובה. 46% מהיצרנים הגרמנים תלויים לפחות חלקית בסין לצורך שרשרת האספקה שלהם. סין שולט בשוקי אנרגיות הרוח והשמש במידה כזאת, שהמעבר הגרמני לאנרגיה ירוקה – דהיינו ההשתחררות מרוסיה – יהיה בלתי אפשרי בלי הסינים. בפועל, מדיניותה של מרקל כבלה את ידיהם של יורשיה. על זה, יש הטוענים, לא ניתן לסלוח לה.