אלוורז העביר את המסמך למעבדת השימור של אוניברסיטת מישיגן, שם מצאה איימי כרייסט שהנייר והדיו מתאימים למאה ה-17 – מה שעורר תקוות מחודשות שהוא מקורי. במקביל עסק וילדינג בפענוח סימן המים, ומצא סימן דומה במוזאון מורגן בניו-יורק – במכתב משנת 1607, זהה כמעט לחלוטין למכתב שמצא בעבר בארכיון איטלקי. הדבר עורר את חשדו והוא פנה למוזאון מורגן.
בחודש יוני קבע וילדינג, כי האותיות BMO מייצגות את העיר האיטלקית בֶּרְגָמוֹ; תימוכין לכך נמצאו בספר על סימני המים באימפריה האוסטרו-הונגרית המצוי הן במישיגן והן במורגן. אלוורז מיהר לפתוח את הספר ומצא שהסימן על "מסמך גלילאו" הופיע לכל המוקדם ב-1770; גלילאו כמובן לא יכול היה להשתמש בנייר שיוצר 150 שנה מאוחר יותר. זו הייתה ההוכחה המוחלטת. למרות שמומחים לגלילאו אישרו בעבר את מקוריות המסמך, אלוורז מרגיש אחראי: בבסיס המדע עומדת התבוננות, והוא כשל מלעשות את שעשה גלילאו עצמו.
הטיימס מדגיש, כי העובדה שמדובר בזיוף אינה פוגעת בגילוי רב-החשיבות עצמו, המתועד היטב. היא כן מוחקת מה שהתיימר להיות טיוטה ראשונה של התיעוד ועדות להתחבטותו של גלילאו בזמן אמת לגבי התגלית. מדענים התקשו להבין מה בדיוק שרטט גלילאו, אך כעת נראה שהקושי נבע מבלבול מצד הזייפן ולא מצידו של גלילאו, שידע היטב מה ראה. "נשארנו עם הסבר פשוט וישיר יותר", אומר וילדינג, "ואין הסחת דעת בדמות הצורך להתמודד עם הסברים שאינם מסתדרים".
אנשי מישיגן שוקלים כעת כיצד להשתמש במסמך לבחינת הדרכים והמניעים שמאחורי זיופים, ואולי אפילו להעמידו במרכז תערוכה וכנס עתידיים. וילדינג מצא, כי ניקוטרה החל לזייף מכתבים וכתבי-יד מוזיקליים כדי לפרנס את שבע הפילגשים שלו. חקירה סביב כתב-יד מזויף של מוצרט הובילה ב-1934 את המשטרה לדירתו במילאנו, שם התגלה מפעל זיופים אשר כלל בין היתר את ליאונרדו דה-וינצ'י וכריסטופר קולומבוס. מומחים מזהירים, כי אין ספק שזיופים נוספים מצויים באוספים אחרים וטרם התגלו.