אם זה לא היה ברור קודם, זה ברור לחלוטין כעת: דונלד טראמפ שולט במלוא העוצמה במפלגה הרפובליקנית. שום האשמות על התנהגות פסולה ובלתי חוקית, שום חשש מפני קיצוניות ואלימות, שום זלזול מתועד בשלטון החוק – שום דבר אינו מערער את שליטתו בימין האמריקני, טוען וושינגטון פוסט. לאחר פשיטת ה-FBI על מאר-א-לאגו, התגובה המפלגתית לחלוטין הזרימה מיליוני דולרים לפעילותו הפוליטית של טראמפ והעצימה את הזעם על "ידה הארוכה של המדינה". התוצאות בשורה של בחירות מקדימות – ובראשן התבוסה המוחצת של ליז צ'ייני – הוכיחו שוב שהתנגדות לטראמפ עלולה להוות התאבדות פוליטית. מבין עשרת חברי בית הנבחרים שהצביעו בעד העמדתו לדין על אירועי 6 בינואר, רק לשניים יש סיכוי לשוב ולהיבחר בנובמבר. אחיזתו של טראמפ במפלגה יצרה גל של מחוקקים החוזרים כמו תוכים על שקריו בנוגע לבחירות 2020, והללו עלולים להיבחר למשרות שיאפשרו להם להשפיע בצורה פסולה על התוצאות ב-2024. התמיכה בו במפלגה הולכת וגדלה מאז סיים את כהונתו. אם יתמודד שוב, רוב הממסד המפלגתי יתייצב מאחוריו. המפלגה לא תישאר מאוחדת בלי טראמפ ותומכיו – אומר אחד הבולטים שבהם, הסנאטור לינדזי גראהם. מצב זה מוכר במדינות אחרות ולא בארה"ב, מעיר הפוסט. אגף שלם בפוליטיקה האמריקנית שקוע בפולחן אישיות סביב מנהיג אחד, באופן חסר תקדים בהיסטוריה האמריקנית – הגדירה זאת צ'ייני. דוגמאות לכך מצויות בהונגריה (ויקטור אורבן), טורקיה (רג'פ טאיפ ארדואן) והודו (נרנדרה מודי). שלוש המדינות הללו הן דמוקרטיות פרלמנטריות שהפכו להיות מכשיר לריכוז כוחו של האדם שבצמרת. הדמוגוגיה הרוּבָּנית שלהם הובילה למחיקת הדמוקרטיות והן מצויות בדרגות שונות של סמכותנות. האם המפלגה הרפובליקנית מתקדמת לאותו מצב? בשנה שעברה נכתב במאמר אחר בוושינגטון פוסט, כי הרפובליקנים נפטרים מכל מי שיוצאים נגד תפיסות היסוד של הטראמפיזם – בדיוק כשם שפוליטיקאים בפולין יוצאים נגד התקשורת והממס הליברלי. הדבר הפך למבחן נאמנות: האם אתה מאמין אמיתי, האם אתה מוכן לחזור על התיאוריה גם אם אינך מאמין בה? המפלגה תקבל אותך רק אם התשובה חיובית. יש הטוענים, כי מערכת המשפט צריכה להטיל את כל כובד משקלה נגד טראמפ כדי למנוע מארה"ב להגיע למצבן של אותן מדינות. אחרים מזהירים מפני התקדים. מיעוט משמעותי של האמריקנים קונה את ההתקרבנות של טראמפ ואת טענתו לרדיפה מצד הממסד של המפלגה הדמוקרטית. "כל נשיאותו של טראמפ הייתה חסרת תקדים", אומרת ההיסטוריונית רות בן-גיאת מאוניברסיטת ניו-יורק. "הוא שונה מנשיאים אחרים משתי המפלגות בכך שיש לו אפס עניין ברווחת הציבור או בהסכמות פוליטיות. המטרות שלו היו סמכותניות: להשיג כוח, לביית את המפלגה הרפובליקנית ולהעמיד את האינטרסים האישיים והכספיים שלו מעל האינטרסים הלאומיים בעת עיצוב מדיניות הפנים והחוץ". מבקריו של טראמפ במפלגה הרפובליקנית ספגו דמורליזציה מההיקף בו בסיס המפלגה נטש אותם והתכנס תחת דגלו של טראמפ. "לא היה צפוי גל של מצטרפים, אבל לא חשבתי שאהיה לבד", אומר אדם קינצינגר, הנציג הרפובליקני השני (לצד צ'ייני) בוועדת 6 בנובמבר; הוא ויתר מראש על ההתמודדות בנובמבר. כעת טראמפ יכול להתעלם מהאיזונים והבלמים הממסדיים הניצבים מולו, והם עלולים שלא להחזיק מעמד ברמה הלאומית אם הרפובליקנים יצביעו במספר גדולים בעד מי שמצהירים על רצונם להתעלם משלטון החוק. הדרך היחידה למנוע זאת היא לשכנע יותר אנשים להצביע נגדם.