קשה היה שלא להתמכר לדרמה בבית הנבחרים האמריקני בשבוע שעבר, כאשר הרפובליקנים עברו התמוטטות עצבים בשידור חי. המשבר, אשר הצריך 15 הצבעות בטרם נבחר קווין מק'ארתי ליו"ר, היה כל כולו מעשה ידיה – טוען הפרשן הבכיר פריד זכריה בוושינגטון פוסט. במשך עשרות שנים היא הלהיטה את בסיס תומכיה בזעם צדקני והבטיחה צעדים רדיקליים שיעניקו סיפוק רגשי לקיצוניים שבהם: החל מביטול הביטוח הלאומי ומֶדיקַר וכלה בחדלות פרעון שתחסל יחידות ממשל שלמות. אבל מכיוון שצעדים כאלו הם לחלוטין בלתי ישימים, הם לא קורים. ה"בייס" הגיע למסקנה שהמתונים הפחדנים בוגדים בו. הפתרון שלהם הוא לשלוט ביד ברזל ביו"ר, כדי להבטיח שהוא ימלא תמיד את רצונם. זהו מרשם לסחטנות קבועה וכאוס תמידי. הבעיות של הרפובליקנים חמורות, אבל הם לא לבד. ברחבי העולם הפופוליסטים מתנדנדים. ראו את בריטניה, בה הברקזיט – היעד הפופוליסטי ביותר של המאה ה-21 – קורע את המפלגה השמרנית, שתוארה כמפלגה הוותיקה והמצליחה ביותר בעולם. מאז 2016 היו לבריטניה חמישה ראשי ממשלה; קודם לכן נדרשו 30 שנה להגיע לאותו מספר. הירייה ברגל בדמות היציאה מהשוק הגדול ביותר שלה ממשיכה לפגוע בכלכלה הבריטית. היא החלשה ביותר במדינות G7, ורק רוסיה גרועה ממנה בקבוצת G20. הסיפור דומה בדרום אמריקה, בה הפופוליזם כושל הן מימין והן משמאל. חאיר בולסונרו הפסיד בבחירות לנשיאות ברזיל, אך יורשו לואיז לולה דה-סילבה יתקשה לממן את הבטחותיו הרדיקליות. בצ'ילה הציעו הפופוליסטים מהשמאל חוקה שאפילו רבים מן הפוליטיקאים מן המרכז שמאלה ראו כקיצונית מדי. 86% מהצ'יליאנים השתתפו במשאל העם עליה ודחו אותה ברוב מוחץ של 62%. בעברו השני של כדור-הארץ, באוסטרליה, אימצו פוליטיקאים מן הימין מדיניות ורטוריקה בסגנון דונלד טראמפ. תחת ראש הממשלה, סקוט מוריסון, הם זרעו פחד מפני סכנות ההגירה, הפשע ו"כנופיות אפריקניות" החודרות למדינה. אבל מוריסון התקשה מול הקורונה ונכשל בכלכלה, ובבחירות האחרונות ספגו השמרנים את התבוסה הקשה ביותר בתולדותיהם. הממשלה החדשה בראשות הלייבור נהנית משיעור תמיכה יוצא דופן בגובהו. מדוע זה קורה? פופוליזם פורח כתנועה אופוזיציה, מסביר זכריה. הוא מוקיע את הממסד, מעודד פחדים ותיאוריות קונספירציה בנוגע לאליטות השולטות ומבטיח תשובות רגשיות במקום תוכניות מעשיות. אבל ברגע שהפופוליסטים מגיעים לשלטון, נחשפת הריקנות של תוכניותיהם ולמנהיגיהם אין את מי להאשים. במקביל, אם הכוחות הבלתי-פופוליסטיים הם הגיוניים ומצליחים לפעול, הם בולמים חלק מהפופוליזם הימני. הסתכלו על ארה"ב: הסגנון המתון, הרצינות וקבלת ההחלטות המעשית של ג'ו ביידן העניקו לו הישגי חקיקה משמעותיים בלא מחיר של ממש בקלפיות. ביידן יוצא נשכר מכך שהוא אדם לבן זקן. אם ברק אובמה היה פועל באותה צורה, סביר להניח שהיו נשמעים דיבורים רמים על המדיניות הסוציאליות והאנטי-אמריקנית שלו, לצד רמיזות גזעניות. ארגנטינה הייתה תמיד נער הפוסטר של הפופוליזם. הנשיא חואן פרון ורעייתו אוויטה פרון הקימו תנועת המונים יפה, אשר תקפה את האליטות והבטיחה להיות קולו של העם. בפועל, הם הרסו את כלכלת המדינה. בשנות ה-1910 היא הייתה אחת המדינות העשירות בעולם; לאחר עשורים בודדים היא הפכה למקבצת נדבות. מאז הבטיחו הפופוליסטים של ארגנטינה לבוחרים את הירח, יצרו חובות עתק והכריזו על חדלות פרעון. אבל כעת הם נמצאים בשפל העמוק ביותר בתולדותיהם. אין המדובר במגמות תמידיות, מבהיר זכריה. בעיותיו הסבוכות של העולם תמיד יצמיחו מישהו שהתשובות שלו יהיו פשוטות, מפתות ושגויות. אבל ניתן לקוות שבשנת 2023 ייחשף במלואו הבלוף של הפופוליזם.