במערכות אמצעי התקשורת בארה"ב יודעים היטב שהם איבדו חלק ניכר מאמון הציבור. בסקר גאלופ בקיץ האחרון אמרו רק 16% שיש להם אמון בעיתונים – לעומת 25% לפני עשר שנים ו-35% לפני שני עשורים. המצב גרוע עוד יותר מבחינת מהדורות החדשות הטלוויזיוניות: ל-11% בלבד יש אמון בהן לעומת 53% שהשיבו בשלילה. רוב העיתונאים יסכימו שזה מצב גרוע, אבל קשה הרבה יותר להגיע להסכמה על הסיבות לכך וחשוב יותר – מה עושים כדי לשקם את האמון, כותב ברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס.
ללאונרד דואני, לשעבר עורך וושינגטון פוסט, יש רעיון. לדבריו, המערכות צריכות להניח בצד את האובייקטיביות העיתונאית, כי דור חדש של עיתונאים סבורים שהשאיפה אליה עלולה להוביל לאיזון מזויף או להצגה דו-צדדית מטעה. דואני אף טוען, כי מעולם לא הייתה באמת אובייקטיביות, למרות שערכי היסוד של העיתונאים הראויים לשמם תמיד היו דיוק, הוגנות, אי-מפלגתיות, נשיאה באחריות וחתירה לאמת.
המאמר מבוסס על דוח, "מעבר לאובייקטיביות", שכתב דואני עם אנדרו הייוורד, לשעבר נשיא חדשות CBS, ומבוסס על שיחות עם 75 עיתונאים בכירים. זה מסמך ראוי לציון, אם כי אולי לא מהסיבות להן התכוונו מחבריו – סבור סטיבנס. רוב העיתונאים המצוטטים בו משתמשים בלשון של הפרוגרסיביים בני זמננו – מה שעולה בקנה אחד עם ההנחה של אמריקנים רבים, לפיה התקשורת היא כעת שלוחה של השמאל. הדוח גם קורה ליתר גיוון במערכות, אך לא מתייחס לגיוון בדעות – הגורם המרכזי המצוי בגרעון.
הבעיה המרכזית בדוח – טוען סטיבנס – היא טעותם של דואני והייוורד לגבי מטרתה של העיתונות בחברה חופשית. ראשית, ברובה היא מסחרית והיא תאבד אמון אם תתיימר להציג את עצמה בצורה שונה. העיתונות אינה סתם מגינה של הדמוקרטיה, אלא שחקן פעיל ובעל השפעה בה – ועלולה להשתמש בכוחה בצורה בעייתית. צילומי פפראצי של ידוענים אינם משרתים את הדמוקרטיה, אלא אינטרסים מסחריים. כנ"ל לגבי האשמות בלתי מוכחות כלפי אישי ציבור. העיתונות חייבת להיות ערה לתפקידה המועדף ולעיתים המטריד בחברה.
שנית, העיתונות אינה בעסקי "האמת", לפחות לא בה' הידיעה. תפקידה הוא לאסוף ולהציג עובדות רלוונטיות ומוכחות. אחרי זה, האמת נעשית עד מהרה עניין של פרשנות אישית, נסיון חיים, שיפוט מוסרי ושיקולים סובייקטיביים אחרים המשפיעים על כל העיתונאים, אך אינם צריכים למסגר את הסיקור. המקום היחיד לאמת בלתי-אובייקטיבית הוא טורי הדעות, סבור סטיבנס. ליבת העיתונות היא איסוף והפצה של מידע; זה אולי פחות רומנטי מאשר חיפוש "האמת", אבל מימוש ייעוד זה יסייע בהשבת האמון.
להגביר את הגיוון במערכות
שלישית, העובדה שקשה ליישם את האובייקטיביות, אינה אומרת שאין לשאוף אליה. להפך: קנה מידה זה מסייע לעורכים למנוע מהעיתונאים להכניס את ה"ספין" שלהם לדברים או להימנע מסיקור של אנשים ורעיונות שאינם מחבבים. מה שדואני והייוורד מבטלים בדוח שלהם כ"דו-צדדיות-יזם" הוא דרך חיוני לבנות את אמון הציבור, במיוחד במדינה כה מגוונת כמו ארה"ב. ואם המערכות אינן מגוונות די הצורך לשם כך, יש להגביר את הגיוון – לא לוותר על האובייקטיביות.
לבסוף, מטרתה של העיתונות בדמוקרטיה איננה רק לדווח אלא גם להקשיב. דאוני והייוורד צודקים באומרם, שמערכות מגוונות יותר יסייעו לקוראים לקבל את נקודות המבט של קהילות שוליים. אבל הקשבה זו חייבת להתרחב לקהלים שאותם העיתונות הממוסדת רואה במקרה הטוב כשבטים זרים, ובמקרה הגרוע – כסכנה לדמוקרטיה: שמרנים דתיים, מי שלומדים בבתיהם, בעלי נשק ותומכיו של דונלד טראמפ. נכון להיום, טוען סטיבנס, רוב התקשורת הממוסדת חוטאת לתפקידה בכך שהיא מתייחסת לחלקים אלו של ארה"ב בשמות גנאי. הקשבה להם היא דרך טובה להשבת האמון.
אין ספק שקיימים פגמים במודל המסורתי של אובייקטיביות עיתונאית. כל העיתונאים עלולים לשגות ונתונות להטיות חברתיות – כמו כל בני האדם. אין שום דרך מובטחת לתאר את המציאות במלואה, ודאי במדינה פלורליסטית ולעיתים מקוטבת כמו ארה"ב. התקדמויות טכנולוגיות, שינויים רגולטוריים ודמגוגיה פוליטית – כל אלו מקשים עוד יותר על יצירת עיתונאות בעלת סמכות. אבל למי שמאמין בכך שדמוקרטיה בריאה תלויה באיכות ובאמינות של המידע על בסיסו אזרחיה מקבלים החלטות, אין הרבה דרכים עדיפות על פני העיתונאות האובייקטיבית שכעת יוצאת מן האופנה.