בשנת 1987 הימרה פנסוניק בגדול על סין. באותה עת, מולדתה יפן הייתה מוקד ייצור עולמי, בעוד הכלכלה הסינית הייתה קטנה מזו של קנדה. כאשר היא הקימה שותפות לייצור שפופרות טלוויזיה בסין, הורמו גבות. אבל עד מהרה נהרו לסין ענקי אלקטרוניקה נוספים, כדי לנצל את כוח העבודה הזול שלה. 35 שנה מאוחר יותר, היא תעשיית אלקטרוניקה לשימוש ביתי בטריליוני דולרים, עם ייצוא של טריליון דולר ב-2021 – כמעט שליש מהסחר העולמי בתחום. אולם, מדווח אקונומיסט, תחת משקל גובר של לחץ מסחרי ופוליטי, חברות זרות מתחילות לאזור אומץ אם לא לעזוב לחלוטין את סין – אזי לפחות להסתכל על מקומות אחרים. כוח העבודה בסין שוב אינו זול כפי שהיה: השכר לשעה בתעשיה הוכפל מאז 2013 ל-8.27 דולרים לשעה. וחשוב יותר: המאבק הטכנולוגי-ביטחוני המעמיק בין בייג'ינג לוושינגטון מחייב יצרני היי-טק, במיוחד אלו הזקוקים למוליכים למחצה, לבחון מחדש את תלותם בסין. אשתקד פעלו בסין 12,700 חברות יפניות – ירידה של 7% לעומת שנתיים לפני כן. סוני מעבירה לתאילנד ייצור של מצלמות הנמכרות ביפן ובשוקי המערב. סמסונג הורידה את מספר עובדיה בסין בשני שלישים לעומת השיא של 2013. דֶל תפסיק בשנה הבאה לייצר בסין שבבי מחשב. השאלה היא: אם לא סין, אז היכן? אין אף מדינה בודדת המציעה כושר ייצור דומה לזה של סין. אבל מספר מדינות באסיה יכולות לתת מענה במשותף. "אסיה הישנה" (altasia) מכנה אותן אקונומיסט: יפן, קוריאה הדרומית, טייוואן, וייטנאם, קמבודיה, בנגלדש והודו. יפן מציעה כוח אדם מיומן וכיסים עמוקים, והודו – כוח עבודה זול. על הנייר, זוהי הזדמנות לחלוקה מועילה של העבודה: מדינות אחרות ייצרו רכיבים מתוחכמים והאחרות ירכיבו אותם במוצרים המוגמרים. האם זה יכול לעבוד בפועל? – זו השאלה הגדולה של הסדר הגיאו-פוליטי המתהווה. "אסיה הישנה" נראית בת-תחרות לסין אם לא טובה ממנה. יש בה 1.4 מיליארד בני אדם בגיל העבודה, לעומת 980 מיליון בסין. מתגוררים בה 154 מיליון בני אדם בבני 54-35 ומספרם עולה, לעומת 145 מיליון בסין שמספרם יורד. בחלקים ממנה השכר נמוך בשליש מאשר בסין: השכר לשעה בהודו, מלזיה, הפיליפינים, וייטנאם ותאילנד הוא פחות משלוש דולרים לשעה. הייצוא של מדינות אלו לארה"ב בשנה האחרונה היה 634 מיליארד דולר, לעומת 614 מיליארד דולר של סין. האזור כבר יותר מאוחד מבחינה כלכלית. כל המדינות – למעט הודו, בנגלדש וטייוואן – חתמו על Regional Comprehensive Economic Partnership הכוללת את סין. באמצעות הרמוניזציה של חוקי המקור באזור מקלה על הסחר, יצר ההסכם שוק אחיד למוצרים והקל על הרגולציה של שרשרות אספקה מורכבות בין מדינות מרובות. רוב המדינות גם חברות ב-Indo-Pacific Economic Framework שיזמה ארה"ב. ברוניי, יפן, מלזיה, וייטנאם וסינגפור חברות ב-Progressive Agreement for Trans-Pacific Partnership הכוללת את קנדה, מקסיקו וכמה ממדינות דרום אמריקה.