אז הממשל הפדרלי נכנס לזירה ומגן על כל המפקידים בבנק סיליקון ואלי, למרות שניתן בהחלט היה לטעון שאם הם יחטפו תספורת – לא ייווצר משבר מערכתי, בשל הייחודיות של אותו בנק. אבל אפשר להבין את ההיגיון, כותב פרופ' פול קרוגמן בניו-יורק טיימס, ואומר שהיה פועל באותה צורה אם היה בין מקבלי ההחלטות – ולו רק משום שלא ניתן להיות בטוחים לחלוטין שמהמשבר לא יתפשט. הסיכון בעשיית יותר מדי הוא קטן בהרבה מאשר בעשיית מעט מדי.
אחרי שזה נאמר, יש סיבות להרגיש שלא בנוח עם החילוץ הזה – טוען קרוגמן. וכן, זה חילוץ, גם אם הכסף לא יבוא במישרין מן האוצר אלא מחברת ביטוח הפקדונות שתגבה אותו מהבנקים. העובדה היא, שהממשלה נחלצה לעזרת מפקידים שלא הייתה להם כל עילה חוקית לדרוש זאת. יתרה מזאת: לפני שנים אחדות היה SVB בין הבנקים שלחצו בהצלחה להסיר את הרגולציה שנועדה למנוע משבר כזה, בעוד ענף ההיי-טק שאותו שירת מלא במנהלים הנוהגים לגנות את הממשלה הגדולה – עד לרגע בו הם זקוקים לעזרתה.
אבל הכסף וההוגנות הם שאלות משניות. השאלה המרכזית היא, האם חילוץ שכזה מעודד התנהגות חסרת אחריות בעתיד. האם החילוץ יצר סיכון מוסרי? מדובר בתפיסה מוכרת בכלכלת הביטוח: כאשר מובטח פיצוי על הפסד, אין תמריץ לנהוג בצורה אחראית ולעיתים אף נוצר תמריץ לנהוג במכוון בצורה הרסנית כדי לקבל את דמי הביטוח.
ביטוח פקדונות בבנקים גורם לכך שלמפקידים אין סיבה להעסיק את עצמם בשאלה כיצד הבנקים משתמשים בכספם. זה בתורו יוצר לבנקים תמריץ להתנהג בצורה פסולה, כגון לתת הלוואות בסיכון גבוה ובריבית גבוהה. אם ההלוואות מוחזרות, הבנק מרוויח; אם לא – הם מקבלים פיצוי. זו התערבות בה או שהבנקים זוכים או שמשלמי המיסים מפסידים.
לא מדובר בתיאוריה, אלא במה שקרה לאגודות ההלוואה והחיסכון בשנות ה-1980. חילוצן עלה 124 מיליארד דולר, שהם 500 מיליארד דולר בערכים ריאליים. הסיכון המוסרי הוא אחת הסיבות לפיקוח ההדוק על הבנקים: הם נדרשים להחזיק הון זמין משמעותי, מוגבלים בנטילת סיכונים, על נכסיהם לעלות על התחייבויותיהם בשיעור שנקבע.