מעצרו הצפוי של דונלד טראמפ יהיה פרק נוסף בדרמה שהחלה ב-16.6.15, כאשר הוא טלטל את הזירה הפוליטית האמריקנית בהודעתו על מועמדותו לנשיאות. מפלגתיות וקיטוב שולטים בפוליטיקה האמריקנית. הדמוקרטים והרפובליקנים לכודים בקרב על גזע, מגדר, ה"דיפ סטייט", הגירה – כמעט על כל נושא – עד כדי כך שהם עלולים להיכשל במשימה הבסיסית של העלאת תקרת החוב הפדרלי. אבל – טוען צ'רלס ליין, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט – לסיפור הזה יש צד מפתיע: קונצנזוס בנושאי מדיניות, אשר כמעט איש אינו שם לב אליו. מי שכן מתבונן, יכול לראות הסכמה דו-מפלגתית בנושאים מרכזיים במדיניות חוץ ובמדיניות פנים. והסכמה דה-פקטו זאת נושאת את טביעות אצבעותיו של טראמפ. סין נחשבת בעיני הכל לאיום. דעת הקהל האמריקנית ביחס לסין נחלקה בשווה ב-2012; כיום, המתייחסים אליה בשלילה גוברים בפער של 66 נקודות על אלו שיחסם כלפיה חיובי. לדמוקרטים ולרפובליקנים יש מונחים שונים לתאר אותה; איש מהם אינו משתמש במילה "ידיד" או אפילו במילה "שותף". הגישה הניצית הזאת היא שינוי מתחייב כתגובה להפרות זכויות האדם, הבריונות העולמית ומדיניות הסחר הטורפנית שלה. טראמפ התעניין במיוחד בנושא האחרון, והצליח לדחוק לשוליים את מי שתמכו (בשתי המפלגות) בהידוק הסחר עם סין. הגישה התוקפנית יותר כלפי הסחר עם סין הובילה לפקפוק רחב יותר כלפי הסחר העולמי עצמו, טוען ליין. שתי המפלגות שוב אינן תומכות בצורה פעילה בהסכמי סחר. זה נכון אפילו לגבי יוזמת Transatlantic Trade and Investment Partnership עם האיחוד האירופי. כנ"ל לגבי Trans-Pacific Partnership עם יפן ומדינות אחרות, שיכלה לחזק את ארה"ב מול סין באסיה. טראמפ הוציא את ארה"ב מהיוזמה האחרונה בשנתו הראשונה כנשיא; הוא עשה זאת בצו נשיאותי, וג'ו ביידן לא ביטל אותו. במקביל, טראמפ העביר מן העולם את תמיכתם של הרפובליקנים ברפורמה בתשלומי ההעברה ורוב המחוקקים במפלגה יישרו קו איתו. ביידן טוען שהם מתכננים לקצץ בביטוח הלאומי וב-Medicare (ביטוח הבריאות הממלכתי לנזקקים). המציאות היא ששתי המפלגות אינן רוצות לתפוס את ההובלה בקיצוץ ההטבות לזקנים, ובפועל שליש מן התקציב הפדרלי מקבל חסינות. הסכמה דה-פקטו בין שתי המפלגות גם מוציאה מכלל אפשרות העלאת מיסים ל-98.2% מן האמריקנים – אלו המשתכרים עד 400,000 דולר בשנה, תקרה אותה קבע ביידן. הרפובליקנים טוענים שהוא מתכוון להעלות את המיסים, אך הצעת התקציב החדשה שלו כוללת את הארכת קיצוצי המס של טראמפ ליחידים מעבר לפקיעתם הצפויה ב-2025. הצטננות בעוינות כלפי החברות הגדולות נראית גם היא כהסכמה דו-מפלגתית, לפחות מבחינה רטורית. יצרני התרופות סופגים ביקורת משני הצדדים, כמו גם ענקי הרשתות החברתיות – גם אם בצורה שונה. הדמוקרטים מותחים ביקורת על חוסר יכולתן של פייסבוק וטוויטר לבלום מסעות דיסאינפורמציה, בעוד הרפובליקנים מאשימים אותן בעודף ליברליות על חשבון חופש הביטוי והנורמות המסורתיות. ליין מדגיש, כי השורה התחתונה של כל אלו היא אג'נדה שלילית – לא לעסקות, לא לקיצוץ בהוצאות, לא להעלאת ההכנסות. למעט הגישה הקשוחה יותר כלפי סין, הקשר בין הסכמות אלו לבין פתרון בעיותיה של ארה"ב הוא לכל הפחות בסימן שאלה. אבל זה לא מפתיע, כי כל זה התפתח בצילו של הטראמפיזם. סדר היום הלאומני והפופוליסטי שכפה טראמפ על הרפובליקנים הגלובליסטים ותומכי העסקים, עולה בקנה אחד עם פופוליזם שמאלני בקרב הדמוקרטים. התוצאה היא שינוי בוויכוח בין המפלגות בנושאי כלכלה וחוץ, הצפוי להימשך לכל הפחות עד הבחירות הבאות לנשיאות. יואשם או לא, ייבחר שוב או לא – טראמפ הוא אחת הדמויות הפלגניות ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב וגם אחת המשפיעות ביותר.