בתחרות הארוכה עם רוסיה וסין, תהיה חשיבות רבה לעוצמתה הצבאית של ארה"ב. אולם, כלים לא-צבאיים יהיו חיוניים ליכולתה להתחרות ולנצח במבט הכולל – טוען שר ההגנה לשעבר, רוברט גייטס, במאמר בוושינגטון פוסט. הכלי החשוב ביותר הוא הכלכלי, כאשר הן הקונגרס והן הממשל פועלים לקדם צמיחה ועליונות טכנולוגית. אבל ארה"ב הזניחה בצורה רצינית מכשירים אחרים של עוצמה שהיו חיוניים לניצחון במלחמה הקרה: לספר לעולם את סיפורה, לומר את האמת למי שנשלטים בידי ממשלות סמכותניות ולחשוף את הדיסאינפורמציה שמפיצות אותן ממשלות. תקשורת אסטרטגית עם ציבורים ומנהיגים זרים חיוניים לעיצוב האווירה הפוליטית העולמית בדרכים המקדמות את הביטחון הלאומי האמריקני – אבל בתחום זה רוסיה וסין הן המובילות, טוען גייטס. נסיונה הצבאי של רוסיה להפוך את תוצאות המלחמה הקרה ולקומם את האימפריה שלה, מסתמך במידה רבה על תעמולה ודיסאינפורמציה להפצת נרטיבים כוזבים בקרב תושביה ומחוץ לגבולותיה, כמו גם במטרה לחתור תחת העמידה המערבית. מאחר שאין לה נרטיב חיובי להציע, התקשורת הרוסית כלפי חוץ מתמקדת בהתקפות על ארה"ב והמערב ובמאמצים לשבש ולהפריע. גישתה של סין מקיפה בהרבה. היא בנתה מערכת מצוינת של תקשורת והשפעה, תוך הקצבת סכומי עתק לבניית מדיה מודרנית המיועדת לתושביה ולאזרחי מדינות אחרות. לסוכנות הידיעות שינאהו יש קרוב ל-180 משרדים בעולם, ואין מדינה שלא מגיע אליה לפחות אמצעי תקשורת סיני אחד. חברות סיניות קונות אחזקות במדיה מקומית במדינות רבות, ובמיוחד באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. למכון קונפוציוס, המקדם את השפה והתרבות הסיניות, יש 500 סניפים. ההיקף הכולל של הפעילות הסינית הוא חסר תחרות. בניגוד חד, ארה"ב קיבלה את התקשורת האסטרטגית שלה אחרי המלחמה הקרה. סוכנות המידע האמריקנית, שפעלה ב-150 מדינות, נסגרה ב-1999. מאז אותה שנה, ב-40% מהזמן לא אוישה דרך קבע משרת תת-שר החוץ המופקד על התקשורת הבינלאומית; בממשלי טראמפ וביידן מדובר על 90% מהזמן. התקשורת האסטרטגית והדיפלומטיה הגלויה של ארה"ב מפוזרים בין 62 גופי ממשל. אבל למשרד החוץ, האמור לתאם פעילות זו, אין משאבים כספיים ואנושיים, ומה שחשוב יותר – אין לו הסמכות לתאם ולשלב מאמצים מפוזרים אלה. יתרה מזאת: לממשל אין אסטרטגיה ברורה לתקשורת בינלאומית, ובוודאי שלא תחושת דחיפות. ובקיצור: המדינה שהמציאה את יחסי הציבור מפסידה לרוסיה וסין בקרבות התקשורת ברחבי העולם. גישתה של וושינגטון חייבת להיות שונה מזו של מוסקבה ובייג'ינג, מדגיש גייטס. יתרונה של ארה"ב על פני בריה"מ במלחמה הקרה היה פשוט: היא אמרה את האמת. היא חייבת להמשיך לעשות זאת. אלא שאז היה למסר האמריקני קהל להוט במזרח אירופה; כיום הקהל העולמי יותר ספקן, ולכן עליה לפתח גישות חדשות כדי להעביר בצורה יעילה את המסר שלה. בראש ובראשונה, על הבית הלבן ומשרד החוץ לפתח תוכנית לתקשורת אסטרטגית בינלאומית שמטרתה הברורה תהיה לקדם את הביטחון הלאומי של ארה"ב. עליה לכלול מפת דרכים ליצירת קשר עם קהלים זרים ומנהיגים, במיוחד באפריקה ובדרום אמריקה. כדי לעשות זאת, יש להגדיל משמעותית את התוכניות לחילופי מוזיקאים, ספורטאים ואמנים, ולהביא לארה"ב סטודנטים זרים בסיוע ממשלתי. על ארה"ב גם לפעול בצורה נמרצת נגד חומות האש בתקשורת הדיגיטלית המבדילות בינה לבין רוסיה וסין, ואשר מאפשרות לשתי האחרונות להחדיר אליה נרטיבים כוזבים בלא שיאוזנו בידי דעות עצמאיות. יש גם להגדיל את המשאבים המוקצים ל"מרכז למעורבות עולמית" במשרד החוץ, המופקד על חשיפת דיסאינפורמציה ממקורות זרים. גייטס קורא לסנאט לאשר בהקדם את מינויה של אליזבת אלן לתת שר החוץ לדיפלומטיה ציבורית. ואילו הנשיא ג'ו ביידן צריך להסמיך אותה לתאם בין כל גופי הממשל את פעולות המעורבות הבינלאומית – כולל משרד ההגנה, המוציא סכומים גבוהים בהרבה ממשרד החוץ על פעולות משלו. עליו גם למנות פקיד בכיר במועצה לביטחון לאומי, שיוודא שהנושא הוא חלק בלתי נפרד מהליך קבלת ההחלטות של המועצה. ולבסוף: יש לתאם את מהלכי התקשורת עם בעלות בריתה של וושינגטון, אולי באמצעות יחידה חדשה בנאט"ו. אלו רק הצעדים הראשונים, ואחריהם חייבים לבוא רבים נוספים בתחום חיוני זה, מסיים גייטס.