ברגע בו זכו הרפובליקנים ברוב בבית הנבחרים בנובמבר שעבר, היה ברור שהם ינסו לקחת את המשק האמריקני כבן-ערובה על-ידי סירוב להעלות את תקרת החוב – כותב פרופ' פול קרוגמן בניו-יורק טיימס. זה מה שהם עשו ב-2011, והקיצוניים של אז הם מפוכחים ושפויים בהשוואה לאלו של היום. לכן, לממשל ביידן הייתה חייבת להיות אסטרטגיה כיצד להתמודד עם המשבר שבדרך – אך יותר ויותר נראה, שלא הייתה לו כזאת. אולי ג'ו ביידן יחשוף ברגע האחרון תגובה יעילה לסחטנות הרפובליקנית, וייתכן שהדבר אף ייכפה עליו. אבל נכון לעכשיו, אומר קרוגמן, יש לו בחילה: מה לעזאזל חשבו בבית הלבן? כיצד נתפסו בלתי מוכנים כאשר כולם ידעו שזה מה שעומד לקרות? לארה"ב יש מערכת מוזרה ובלתי מתפקדת, בה מפלגה חסרת אחריות יכולה לנסות לסחוט בתחום הגרעון את מה שאינה יכולה להשיג בחקיקה רגילה, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. מה היו צריכים ביידן ושות' לעשות? הם יכלו לנסות להעלות את תקרת הגרעון בתקופת הביניים שלפני כניסת הקונגרס החדש – קשה אך אפשרי, כנראה במחיר ויתורים משמעותיים דווקא לסנאטורים דמוקרטיים. ועדיין, עדיף להיסחט בידי ג'ו מנחין ולא בידי מרג'ורי טיילור-גרין [חברה קיצונית במיוחד בסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים]. אבל עובדה שזה לא נעשה. כל מה שראינו מצד ביידן בששת החודשים האחרונים היה צירוף של אזהרה שחדלות פרעון אמריקנית תהיה הרת אסון (וזה בהחלט נכון) והפרחת כל מיני רעיונות סביב תקרת הגרעון. ליבו של קרוגמן צנח למכנסיו כאשר שרת האוצר, ג'נט ילן. דחתה כ"גימיק" את הרעיון של הנפקת מטבע בן טריליון דולר. נכון, זה גימיק, אבל הוא לא יגרום נזק; זו איננה הדפסת כסף אלא המשך נטילת הלוואות בדלת האחורית. הבעיה היא, שלמעשה ילן אמרה שהממשל אינו פתוח לאסטרטגיות שנשמעות מטופשות או מהפכניות. אבל כל אסטרטגיה למניעת חדלות פרעון חייבת להיות מהפכנית, וקרוב לוודאי שתישמע מטופשת אם תוצא מהקשרה. חוץ מזה, תראו היכן הבית הלבן מציב את עצמו מבחינה פוליטית. מצד אחד, הוא מאותת שהוא אחוז אימה מההשלכות של חדלות פרעון; מצד שני, הוא הבהיר שאינו מוכן לשום חלופה למעט העלאת התקרה. באותה מידה אפשר היה לתלות שלט על הבית הלבן: "תבעטו בי".