בעידן הסובייטי נפוצה מילה מעוררת חלחלה כביטוי להלשנות: "סטוצ'אט", דהיינו לדפוק בדלת – רמז למעצרים בידי הקג"ב. תנועה קלה של דפיקה בדלת הייתה האיתות ל"זהירות, אוזניים לכותל". ברוסיה הנוכחית רוב הדיווחים נמסרים בידי "פטריוטים" הרואים את עצמם כשומרי המולדת, כמו למשל מי שהסבירה למשטרת סנט פטרסבורג שהיא רוצה להן על בנה מפני "נזק מוסרי" כאשר דיווחה על כרזה אנטי-מלחמתית ליד גן המשחקים בו שהו.
במקרה אחר סיפרה בגאווה מלשינה, שהיא הולכת בעקבות סבה שהיה מודיע של הקג"ב ובילה את רוב זמנו בהלשנות, ושהיא עצמה כבר מסרה 1,046 דיווחים ל-FSB – קצב של שניים ביום מתחילת המלחמה. לטענתה, דיווחיה הובילו לסגירתו בחודש ינואר של ארגון זכויות האדם הוותיק ביותר ברוסיה, Moscow Helsinki Group. "בגדול היעדים שלי הם מדענים, מורים, רופאים, פעילי זכויות אדם, עורכי דין, עיתונאים ואזרחים מן השורה", הוסיפה. "יש לי תחושת סיפוק מוסרית עצומה כאשר אדם מועמד לדין בזכות ההוקעה שלי". אם מישהו ייכלא, "אני אשמח מאוד".
הפוסט מציין, כי כמו בתקופה הסובייטית – חלק מן ההלשנות מסתירות מניעים חומריים או נקמנות. חוקרת מדעי המדינה המובילה יקטרינה שולמן, שנאלצה לעקור לברלין באפריל אשתקד, הוקעה בקיצוניות בידי שכניה והוגדרה בידי השלטונות כ"סוכנת זרה". אבל בפועל מדובר היה בסכסוך נדל"ן בן 15 שנה, היא אומרת. "אנשים מנסים לנצל את הרגע, נכון לעכשיו – ללא הצלחה מרובה".
עשרות דיווחים נמסרים בבתי ספר – מורים על תלמידים, תלמידים על מורים, מנהלים על תלמידים ומורים – ובכך נפגעת קשות העבודה החינוכית ונוצרים מחלוקות, פחד וחוסר אמון בחדרי המורים. "קשה מאוד להתקיים יחד, כי כמו בכל קבוצה קטנה – כל אחד יודע מה חושב השני", אומר דניאיל קן, שעמד בראש ארגון מורים קטן ועזב את רוסיה בשל המלחמה.