מעגל ההמראה-קריסה של אסיה, רוסיה, דרום אמריקה ואיזורים נוספים הותנע במשך שנים מהלוואות חסרות אחריות, בועות נכסים, ניפוח מטבעות וניהול כושל. מלווים פרטיים אשר לא קיבלו בחזרה את כספם, נטשו את אותן ארצות כאשר הן על הקרשים. תוכניות החילוץ של קרן המטבע הבינלאומי אילצו את הממשלות לקצץ בהוצאות – מה שלעיתים קרובות גרם לסבל רב לאוכלוסייה, אשר ספגה פגיעה בסובסידיות, בפנסיות, בחינוך ובבריאות. הקרן עצמה הודתה ב-2016, שמדיניות זו לא עודדה צמיחה אלא העמיקה פערים ובכך פגעה ביכולת המשק להתרחב. מבחינת סין, זו הייתה הזדמנות להציע מודל חילופי ולהפוך למלווה מרכזי למדינות כמו ארגנטינה, מונגוליה, מצרים וסורינאם.
בעוד קריסת בריה"מ סללה את הדרך לדומיננטיות של גישת השוק החופשי, הפלישה הרוסית לאוקראינה פגעה בה קשות – ממשיך הטיימס. הסיפור של הכלכלה העולמית כיום הוא: הגיאו-פוליטיקה גוברת על ההיפר-גלובליזציה. הכשלים בשרשרת האספקה בעת היציאה מן הקורונה חשפו את נקודות התורפה של הכלכלה העולמית המשולבת, והמלחמה הגבירה את נטייתם של קובעי המדיניות לחזק את הייצור המקומי ולהתמקד בשותפי סחר אמינים, גם אם הם קצת יותר יקרים וקצת פחות יעילים.
רשתות כלכליות, מעצם טיבן, יוצרות חוסר שיווי משקל ונקודות לחץ, משום שלמדינות שונות יש יכולות שונות, משאבים שונים ונקודות תורפה שונות. רוסיה ניסתה לנצל את הדומיננטיות שלה בשוק הגז הטבעי כדי ללחוץ על אירופה. ארה"ב ובעלות בריתה ניצלו את שליטתן במערכת הפיננסית כדי ללחוץ על רוסיה. סין נקמה במתחרותיה על-ידי חסימת הכניסה לשוק הענק שלה.
הריכוזיות העצומה של רשתות הייצור והידע בתחום הטכנולוגי יצרה עוד נקודות חיכוך. סין מייצרת 80% מהפאנלים הסולאריים בעולם, וטייוואן – 92% מהמוליכים-למחצה המתקדמים; רוב הסחר העולמי מתנהל בדולרים אמריקניים. המציאות החדשה הזאת משתקפת במדיניותה של ארה"ב: האדריכלית המרכזית של הגלובליזציה והסחר החופשי, מעדיפה כעת הסכמי סחר מצומצמים ואף מעניקה הטבות לתוצרת המקומית.
הטיימס מסכם: בעוד האורתודוקסיה הכלכלית הקודמת ננטשה חלקית, לא ברור מה יחליף אותה. אלתור – זהו שם המשחק כיום. ההנחה היחידה שאפשר להיות די בטוחים לגביה, שהדרך לשגשוג ולקבלת החלטות מושכלת תהפוך למעורפלת עוד יותר.