ההתרגשות של ההכתרה עודנה מורגשת באוויר מחוץ לארמון בקינגהאם, ומאוד מפתה לאמריקני ללעוג לבריטים על חלונות הראווה המלאים במזכרות של המלך צ'רלס השלישי. אבל – כותב בעל הטור ניקולס כריסטוף בניו-יורק טיימס – יש סיבות להימנע מן הלגלוג. ראשית, לרבים מן התיירים הרוכשים את המזכרות יש מבטא אמריקני מובהק. שנית, אולי יש יתרונות בקיומה של משפחת מלוכה. בריטניה, כמו ארה"ב, היא כה מקוטבת עד שכל מנהיג פוליטי סובל מתיעוב של רבים מן האזרחים, עד כדי סכנת אלימות. אבל המונרכיה מבטיחה לבריטניה ראש מדינה המהווה כוח מאחד. סקר שפורסם בחודש מאי מצא, כי 62% מהבריטים מעדיפים מלוכה לעומת 28% המעדיפים רפובליקה. הצעירים פחות נלהבים מאשר המבוגרים, אבל הפער הזה נכון במשך דורות רבים: ככל שהם מתבגרים, הבריטים הופכים ליותר פרו-מלוכנים. מלך אינו האפשרות היחידה לראש מדינה שאינו פוליטי. לגרמניה, ישראל ומדינות נוספות יש ראש מדינה טקסי-בעיקרו היכול להציע הרמוניה שמעל המחלוקות (כפי שעושה הנשיא יצחק הרצוג בנושא הרפורמה המשפטית). אבל גם נשיא בלתי-פוליטי הוא לעיתים קרובות פוליטיקאי לשעבר ואין לו הכוח המרפא של מלך. צ'רלס אינו מתראיין (אני משער שכאשר ביקשתי זאת, צוותו התגלגל מצחוק – מעיר כריסטוף), אבל מצחיק לראות עד כמה מגעים עם בני מלוכה אחרים בבריטניה ובעוד מדינות גורמים אפילו לאמריקנים לפיק ברכיים. כאשר יפן נכנעה ב-1945, רבים בצמרת התנגדו לכך. ייתכן שרק הקיסר הירוהיטו היה יכול לסיים את המלחמה, אם כי נאומו נודע בניסוחו הפתלתל: "מצב המלחמה השתנה, לא בהכרח לטובתה של יפן". מחקר של 137 מדינות לאורך 100 שנה העלה, כי ביצועיהן הכלכליים של מונרכיות טובים משל רפובליקות – בין היתר משום שהמלכים מספקים סמל של אחדות, ומפחיתים את העימותים הפנימיים ואת הסכנות לזכויות הקניין. מלכים עלולים כמובן להיות יקרים, והענקת ארמונות למשפחה אחת יכולה להיראות מגוחכת כאשר רבים הם חסרי בית. אבל משפחת המלוכה הבריטית כנראה מממנת את עצמה בהכנסות מתיירות ומהווה כלי חשוב במדיניות החוץ, כחלק משמעותי מן העוצמה הרכה של בריטניה. כריסטוף מדגיש שהוא אינו מציע מלוכה בארה"ב; ג'ורג' השלישי הוציא לאמריקנים את החשק לנצח-נצחים. מה שמעורר את השאלה: מה קורה תחת מלך גרוע או משוגע? בריטניה חמקה בעור שיניה כאשר אדוארד השמיני, הגזען והפרו-נאצי, התפטר ב-1936; היא זכתה בכל הקופה עם אליזבת השנייה, ונראה שיש לה יורשים אמינים יחסית בדמותם של צ'רלס והנסיך ויליאם. תאילנד היא פחות בת-מזל. כאשר המלך הראוי האחרון מת ב-2016, הוא הוחלף לא בידי בתו האהודה אלא בידי בנו אפוף השערוריות, אשר בילה זמן רב בגרמניה בחברת המאהבות שלו ואשר קידם את הפודל שלו לדרגת "מרשל ראשי של חיל-האוויר". קשה מאוד להחלים ממלכים רעים, וזו אחת הסיבות שכיום יש 30 בלבד לעומת 160 בשנת 1900. אבל מלוכות חוקתיות כמו בריטניה, יפן, שבדיה והולנד יכולות לצאת נשכרות ממשפחה בלתי פוליטית. בתמורה המשפחות הללו מקבלות ארמונות, ומספקות שפע של רכילות, תיירות וגם קצת הרמוניה. אז אל תגידו לאיש – מסיים כריסטוף – אבל אני עומד מחוץ לארמון בקינגהאם וחושב: God save the King.