ארה"ב הקדישה את רוב מאמציה ב-18 החודשים האחרונים למאבק באינפלציה. לסין יש בעיה הפוכה: הציבור והעסקים אינם מוציאים כסף ודוחפים את המשק לעבר דפלציה – ירידת מחירים. מדד המחירים לצרכן כמעט ולא עלה בחודשים האחרונים וביולי אף ירד – לראשונה מזה למעלה משנתיים. מדד מחירי התעשיה – המשקף את התשלומים ליצרנים – יורד מזה עשרה חודשים ברציפות. מחירי הנדל"ן צונחים. ניו-יורק טיימס מסביר, כי דפלציה מורידה את שווי נכסיהם של משקי הבית ומקשה על לווים לפרוע את חובותיהם. זוהי בעיה קשה במיוחד במדינה בעלת חוב גבוה מאוד, כמו סין; החוב הכולל, ביחס לתוצר, גבוה בה כעת יותר מאשר בארה"ב. ממשלת סין לוחצת על כלכלנים זרים שלא להזכיר את אפשרות הדפלציה, בפומבי היא מכחישה שקיימת סכנה כזאת, אך כלכלנים מודאגים. עברו שמונה חודשים בלבד מאז שהנשיא שי ג'ינפינג נסוג ממדיניות ה"אפס קורונה" הקשוחה, אשר שיתקה חלקים ניכרים מהמדינה. אבל לאחר כמה גלים של התחממות בתחילת השנה, המשק הסיני – השני בגודלו בעולם אחרי זה של ארה"ב – החל להאט. על מקבלי ההחלטות מופעל לחץ גובר להתערב ולהאיץ את הצמיחה; הם אותתו על נכונותם לעשות זאת, אך לא מעבר לכך. הדפלציה האפשרית מוסיפה לבעיותיה הקשות של סין, כאשר מתחים גיאו-פוליטיים גורמים לשותפי הסחר העיקריים שלה לחפש חלופות לייצור בה, וזאת לצד ירידה בביקושים הפנימיים. בחודש יולי ירד המדד ב-0.3% לעומת אשתקד, בעיקר בשל ירידת מחירי המזון ובראשם בשר החזיר שהוא המרכיב העיקרי בתפריט הסיני, ובשל ירידה במחירי הרכב בשל מלחמת מחירים. מדד מחירי התעשיה צנח ב-4.4%, בשל הירידה בביקושים. ומה שאולי הוא המדאיג ביותר במדינה בה 60% מהתושבים הם בעלי דירותיהם: מחירי הנדל"ן צונחים. מחירי בתים קיימים ב-100 ערים איבדו בממוצע 14% מאז השיא של אוגוסט 2021; דמי השכירות ירדו ב-5%. קשה יותר לדעת מה מצב מחירי הדירות החדשות: הנתונים הרשמיים מצביעים על ירידה קלה, אך הטיימס מציין שהשלטונות המקומיים לוחצים על הקבלנים שלא להוריד את המחירים – והללו בתורם מציעים הטבות כחלופה להנחות. המענה המקובל לדפלציה הוא הגדלת היצע הכסף בידי הממשלה, בעיקר באמצעות עידוד הבנקים להלוות יותר. אך בסין אין כיום ביקוש של ממש לנטילת יותר הלוואות, למעט החברות הממשלתיות המקבלות הוראות להמשיך ללוות ולהשקיע בפרויקטים בעלי תשואה נמוכה. בשבוע שעבר קראו פקידים בבייג'ינג לממשלות המחוזות ולרשויות המקומיות לנקוט בשורה של צעדים כדי לעודד את ההוצאה הצרכנית, אך הממשלה המרכזית עצמה אינה מוכנה לממן אותם. בשל כך, כלכלנים מחוץ לסין מטילים ספק ביכולתם של הצעדים הנוכחיים לחולל שינוי. אדם פוזן, נשיא מכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית, מייחס את קשייה של סין למדיניות הקורונה הקיצונית של שי ומכנה אותם "קורונה כלכלית מתמשכת". הוא מסביר, כי אמון הצרכנים נפגע לטווח הארוך בשל הסגרים הממושכים, הבדיקות ההמוניות והבידודים הכפויים. אולם, מעיר טיימס, בעיותיה של סין נוצרו לאורך עשרות שנים. מאז שנות ה-1990 היא נשענת במידה רבה על השקעות וייצוא, תוך הימנעות מהעלאות שכר והגבלת ההשקעות של משקי הבית – כך שלא הייתה להם ברירה אלא להזרים את כספם לנדל"ן ומפעלים; כעת יש עודף משניהם. במקביל, שיעור הילודה יורד ואבטלת הצעירים עולה, כך שדירות חדשות גם נחוצות פחות וגם יקרות יותר.