המשקיע גרשון בסקין ניסה לדבר עם חמאס על שחרורו של גלעד שליט מהשבוע הראשון לשביו. שותפו לשיחות היה ראזי חאמד, דובר חמאס ויועץ פוליטי לראש הממשלה בעזה; כאשר שוחחו לאחר שחרורו של שליט – תמורת 1,027 מחבלים – אמר לו חמאד בשמחה: "בפעם הבאה נדבר על שלום!" בלילה הראשון של הפצצות חיל-האוויר במלחמת חרבות ברזל נהרס ביתו של חאמד – ובסקין כותב בניו-יורק טיימס שזהו איתות ברור: כל חמאסניק הוא יעד, אין יותר דיבורים.
כעת יש בעזה יותר מ-200 בני ערובה, גורלם אינו ידוע והסכנה לשלומם גוברת מדי יום. האם על ישראל לשאת ולתת על שחרורם בהקדם האפשרי? האם עליה להקריב אותם כדי להשיג את היעד של חיסול חמאס? האם עליה להחליף אותם באסירים, כמו בפעם הקודמת? שיקולים אלו מציבים התחבטות קשה לכל הישראלים ובמיוחד לבנימין נתניהו, שבשעתו התנגד נחרצות למו"מ עם מחבלים אבל הבין שהאתוס של אי-הפקרת אף חייל מחייב לשאת ולתת איתם.
ישראל התמודדה פעמים רבות עם בעיית שבויים וחטופים, ולמדה הרבה על הדרך כיצד לשחרר אותם – במו"מ דרך צד שלישי, בערוץ חשאי או בכוח. אבל המשבר הנוכחי אינו דומה לשום דבר קודם: 200 איש, כולל נשים וילדים וזקנים, ובעיצומה של מלחמה בהיקף מלא. החוקים הקודמים לא תופסים, קובע בסקין.
חמאס החזיק את שליט במיקום סודי; האם הדבר אפשרי כאשר מדובר בקבוצה כה גדולה? עזה היא שטח קטן מאוד עם אוכלוסייה צפופה מאוד, שלא כולה תומכת חמאס. הדליפות הבלתי-נמנעות ומודיעין מכל מקור אפשרי עשויים לאפשר לישראל לנהל מבצע חילוץ. במקביל, לא ברור מה יהיה היחס לחטופים? היחס לשליט היה טוב במפתיע והוא מעולם לא עוּנָה. חמאס טוען שחלקם מוחזקים בידי ארגונים אחרים, כולל הג'יהאד האיסלאמי, ולא ברור כיצד הללו ינהגו. בעבר לא ציפיתי שחמאס ירצח בני ערובה – מעיד בסקין – אבל הזוועות של 7 באוקטובר שינו זאת.
מו"מ עשוי להיות פחות פופולרי כעת. ישראל התקשתה מאוד לקבל את עסקת שליט. למעלה מ-300 מהמשוחררים ריצו מאסרי עולם. "זה היה קשה גם לי; בן-דודה של רעייתי, ששון נוריאל, נחטף ונרצח בידי חמאס. ארבעה מהאחראים לרציחתו שוחררו כחלק מההסכם עליו נשאתי ונתתי", כותב בסקין. אבל בסופו של דבר, 80% מהציבור, 26 שרים וכל הממסד הביטחוני תמכו בעסקה.