לפני שנים רבות, כאשר החל לסקר את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, התוודע ברט סטיבנס – כיום בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס – לעיתונאי פלשתיני מוכשר; מסיבות שיובהרו מיד, הוא מזהה אותו רק בשמו הפרטי: סעיד. כמו רבים מעמיתיו, רוב הכנסתו הייתה כ"מאכער" עבור עיתונאים זרים: לארגן פגישות, לתרגם, לסייר. הוא לא היה מאוהדיו של יאסר עראפת, מה שהפך אותו למועיל במיוחד כדי לעקוף את תעמולתה של הרשות הפלשתינית.
יחד עם סעיד ראיין סטיבנס מנהיגי חמאס בעזה, פקידים ברמאללה, מחבלים לשעבר בשכם, מתנגדי משטר בג'נין ועובדי בנייה בחברון. השניים התיידדו. ואז, זמן קצר לאחר 9/11, סעיד התקשר לסטיבנס בבהלה. משהו שכתב סטיבנס בוול סטריט ז'ורנל לא מצא חן בעיני אנשי הרשות, משלחת איומים ביקרה בביתו והוא ביקש להסיר את הידיעה. לא בא בחשבון, השיב סטיבנס. מאז הם לא יכלו לעבוד יחדיו.
סטיבנס מזכיר את סעיד בשל הסיפור הסנסציוני בשבוע שעבר על "טיל ישראלי שפגע בבית חולים בעזה והרג 500 איש", אשר עורר סערה ומחאות. מאז התברר שהטיל פגע במגרש החניה ולא בבית החולים אל-אהלי, היה זה שיגור כושל של הג'יהאד האיסלאמי ואין כל סיבה להאמין שמספר הקורבנות היה כה גבוה. המקור – "משרד הבריאות בעזה" – איננו גוף מקצועי אמין, אלא ישות חמאסית העושה מה שמפקדי הארגון אומרים לה.
קהלים מערביים לעולם לא יבינו את מהות הסכסוך בטרם יפנימו עובדה מרכזית אחת. בישראל, כמו בכל דמוקרטיה, פוליטיקאים וקצינים לעיתים משקרים – אבל עיתונאים באים איתם חשבון, מדווחים כרצונם ואינם חיים בחשש מפני דפיקה על הדלת באישון לילה. לעומת זאת, השטחים הפלשתינים הם רפובליקות של פחד – מפני הרשות בגדה וחמאס ברצועה. הפלשתינים אינם ישרים פחות או יותר מאנשים אחרים, אבל כמו בכל עריצות או משטר פנאטי – הסוטים מן הקו מסכנים את חייהם. זאת האמת שצצה רק לעיתים רחוקות, אך כאשר זה קורה – הדבר חושפני.
בשנים 2009-2008 טענו קבוצות פלשתיניות, כי 1,400 אזרחים נהרגו. אבל רופא שעבד בבית החולים שיפא גילה שהאמת שונה מאוד: מספר המתים היה 600-500, רובם בני 23-17 שגויסו בידי חמאס ונשלחו לטבח. או למשל סיפורו של העיתונאי הפלשתיני האני אל-עארה, אשר נכלא ועונה בידי חמאס ב-2019. אבל למעט כמה הודעות לעיתונות, איש בתקשורת לא שם לב לסיפור.
ארגוני זכויות אדם לעיתים נוטלים פסק זמן מהתקפותיהם הבלתי פוסקות על ישראל כדי לייחד תשומת לב לדיכוי האכזרי הזה. אבל רק לעיתים רחוקות מבין הציבור המערבי עד כמה המידע המגיע מרצועת עזה הוא חשוד – לכל הפחות עד שהוא נבדק לעומק בצורה עצמאית בידי עיתונאים שאינם חיים בפחד מפני חמאס. מי שאינו מוכן להאמין ל"אדם מן הרחוב" בפיונגינג או להודעות היוצאות מהקרמלין, אינו צריך למהר להאמין לביטוי "פקידים פלשתינים אומרים".
אמצעי התקשורת עדיין זקוקים למתווכים כדי להעביר את הסיפור המלא מאיזורי קרב. אבל צרכני תקשורת צריכים לדעת מהם האיומים, הלחצים והתרבויות בהם עיתונאים פועלים – לא בהכרח משום שאין להאמין להם כשלעצמם, אלא משום שיש להביא בחשבון את הסכנות בהן הם פועלים. בפעם הבאה בה יצוץ סיפור על מעשה זוועה ישראלי נטען בעזה, מגיע לקוראים לדעת כיצד המידע הושג וממי – טוען סטיבנס. עריצותו של חמאס כלפי הפלשתינים והטרור שלו נגד ישראלים גרועים דיים. לא צריך לאפשר לו לפזר דיסאינפורמציה לכל היתר.