שתי נושאות מטוסים אמריקניות מוצבות במזרח התיכון כדי להרתיע את חיזבאללה ואירן. אין מדינה אחרת שיכולה לעשות זאת: הפגנת כוח בת 200,000 טון, כאשר רוב העולם סבור שהעוצמה האמריקנית בשקיעה. החודשים הקרובים יבחנו תפיסה זו, וקשה להפריז בסיכונים. הנשיא ג'ו ביידן מדבר על נקודת מפנה: מאבק בחמאס וברוסיה לצד הרתעתה של סין.
המצב עוד יותר מסוכן, טוען אקונומיסט. ארה"ב ניצבת בפני עולם מסובך ועוין, ולראשונה מאז שנות ה-1970 – אופוזיציה רצינית ומאורגנת אותה מובילה סין. בבית הפוליטיקה שוקעת בגלל מפלגה רפובליקנית בדלנית ובלתי מתפקדת. זהו רגע מכונן לא רק לישראל ולמזרח התיכון, אלא גם לארה"ב ולעולם, מדגיש העיתון.
האיום החיצוני מורכב משלושה חלקים. האחד הוא התוהו ובוהו שזורעות אירן ברחבי המזרח התיכון ורוסיה באוקראינה. תוקפנות וחוסר יציבות עולים לארה"ב במשאבים פוליטיים, כספיים וצבאיים. שפיכות דמים עלולה לגרום להקצנה במזרח התיכון וליציאה נגד הממשלות. ארה"ב הופכת למטרה קלה להאשמות בחרחור מלחמה וצביעות. כל אלו חותרים תחת הרעיון של הסדר העולמי.
השני הוא הסיבוך. קבוצה של מדינות, ובהן הודו וסעודיה, עוברות שינויים ורוצות לקדם את האינטרסים של עצמן. הן לא יוצרות תוהו ובוהו, אך לא יקבלו הוראות מוושינגטון. הדבר מקשה על ארה"ב למלא את תפקיד שומרת הסדר העולמי. ראו למשל כיצד טורקיה עיכבה במשך 17 חודשים, עד השבוע שעבר, את הצטרפותה של שבדיה לנאט"ו.
האיום השלישי והגדול ביותר: רצונה של סין ליצור חלופה לערכים שבבסיס המוסדות העולמיים. היא מפרשת תפיסות כמו דמוקרטיה, חרות וזכויות אדם באופן ההולם את העדפתה-שלה לפיתוח על פני חירויות אישיות ולריבונות על פני ערכים אוניברסליים. רוסיה, סין ואירן יוצרות שיתוף פעולה רופף: אירן מספקת כטב"מים לרוסיה ונפט לסין; רוסיה וסין העניקו לחמאס כיסוי דיפלומטי באו"ם.
האתגרים הללו מועצמים עוד יותר בשל הפוליטיקה הפנימית בארה"ב. כאמור, הרפובליקנים נסוגים לבדלנות בסחר ובמדיניות החוץ, מה שמעלה את השאלה האם ארה"ב יכולה להיות מעצמת-על כאשר אחת ממפלגותיה דוחה את עצם הרעיון של אחריות עולמית. קחו למשל את רצונם של הרפובליקנים הקיצוניים להפסיק את הסיוע לאוקראינה, שאינו הגיוני אפילו מבחינת האינטרסים האמריקניים. המלחמה מספקת לארה"ב הזדמנות לבלום את ולדימיר פוטין ולהרתיע את סין, בעוד נטישתה של אוקראינה מזמינה את רוסיה לתקוף את נאט"ו – ועל זה ארה"ב תשלם ביוקר רב בכל המובנים. אם הרפובליקנים יכשילו את הסיוע לאוקראינה, לכו תדעו מה יקרה הלאה אם דונלד טראמפ יחזור לבית הלבן.
לצד זאת, מדגיש אקונומיסט, יש לארה"ב עוצמות אדירות. אחת מהן היא היכולת הצבאית. לצד נושאות המטוסים, היא מספקת נשק, מודיעין וייעוץ הן לישראל והן לאוקראינה. תקציב הביטחון האמריקני הוא כמו של עשר מדינות אחרות יחדיו, שרובן בעלות בריתה. גם יכולתה הכלכלית מרשימה. היא יוצרת 25% מהתוצר העולמי עם 5% מהאוכלוסייה – שיעור שלא השתנה מזה ארבעה עשורים למרות עליית סין. עוצמתה הטכנולוגית והדינמיות שלה עולים לאין שיעור על אלו של סין, המקריבה את הצמיחה לטובת שליטת המפלגה. לכך יש להוסיף את הדיפלומטיה המתחדשת שלה ובמיוחד את מערכת הבריתות שהיא מחזקת ברחבי העולם.
היכן זה מציב את ארה"ב, כאשר היא מחבקת את ישראל בניסיון למנוע מלחמה רחבה יותר? יש הטוענים שמדובר במעצמה מזדקת הנשאבת שוב למזרח התיכון. אבל זה איננו משבר המצריך ממנה משאבים עצומים כמו המלחמות באפגניסטן ועירק. הנוסחה של ג'ו ביידן טובה יותר: זוהי נקודת מפנה הבוחנת האם ארה"ב יכולה להתאים את עצמה לעולם מסובך ומאיים יותר. יש לה הרבה מה להציע, במיוחד בשיתוף פעולה עם בעלות בריתה כדי להבטיח ביטחון וסחר חופשי. ערכיה עדיין מושכים אנשים בכל העולם, באופן שהמפלגה הקומוניסטית הסינית אינה מסוגלת לעשות. אם ביידן יצליח לנהל את המשבר בעזה, זה יהיה טוב לארה"ב, למזרח התיכון ולעולם.