משרד הבריאות הפלשתיני טוען ש-8,000 אזרחים נהרגו עד כה, מתוכם 3,000 ילדים. אקונומיסט מעריך, כי עשירית מהבתין בעזה נהרסו ו-280,000 איש איבדו את קורת גגם. כל אלו עולים בקנה אחד עם לוחמה עירונית, שהיא הרסנית במיוחד. אבל מלחמת חרבות ברזל היא גם יוצאת דופן, מסביר אקונומיסט.
לוחמה בשטח בנוי היא תמיד עקובה מדם. במתקפה הראשונה של ארה"ב על פלוג'ה ב-2004 נהרגו 600 אזרחים, 0.2% מהאוכלוסייה, לעומת 0.3% עד כה בעזה. מתקפה שנייה באותה שנה הותירה 800 אזרחים הרוגים ורוב השטח הבנוי של פלוג'ה נחרב. קרב על סאדר סיטי, פרבר של בגדד, הוביל למותם של 1,000 אזרחים במרס-אפריל 2008 מתוך 2 מיליון תושבים; זהו גם המספר ברצועת עזה.
הקרב הגדול ביותר בשטח בנוי בשנים האחרונות היה בעיר מוסול שבעירק, לשחרורה מידי דאעש. הקואליציה בראשות ארה"ב תקפה אותה ב-2017-2016 ולפחות 9,000 אזרחים נהרגו – 0.6% ממספר התושבים; מבין הבניינים שנפגעו, 80% היו מיושבים. תקדימים אלו מלמדים, כי המלחמה הנוכחית בעזה היא הרסנית אך אינה יוצאת דופן בקנה מידה היסטורי – לפחות כרגע. אבל, כאמור, יש הבדלים חשובים.
הראשון והחשוב ביותר הוא מצבם של האזרחים. דאעש ניסה למנוע מתושבי מוסול לברוח, ירה בהם ומיקש את הדרכים שיצאו מן העיר. למרות זאת, רבים עזבו: לפחות 900,000 בין אוקטובר 2016 ליוני 2017 – קרוב למחצית ממספר התושבים לפני הקרב. אפילו רוסיה, בקרב על מריופול ב-2022, נשאה ונתנה על הפסקות אש הומניטריות במהלכן יוכלו התושבים לעזוב. לעומת זאת, ישראל דחתה עד כה קריאות למהלך דומה.
גם הגאוגרפיה שונה לחלוטין. ישראל קראה ל-1.1 מיליון אזרחים לעבור מצפון הרצועה לדרומה, אבל כשליש מהם נותרו בבתיהם. רבים מהתושבים הם כבר פליטים ממקומות אחרים, וחוששים שאם יעזבו כעת – לעולם לא יורשו לחשוב. אלו שכן בורחים, אינם יכולים להמשיך למצרים שאינה רוצה ליטול אחריות עליהם ואינה פותחת את הגבול. גם מי שעברו דרומה, מצויים בסכנה למשבר הומניטרי.
לעומת זאת, במוסול יכול היה ארגון הבריאות העולמי להקים מרכזים להגשת טיפול רפואי במרחק של 15-10 דקות מקווי החזית, ובתי חולים שדה גדולים יותר במרחק של שעה. צה"ל מפעיל מספר קטן של "קצינים לעניינים הומניטריים" המסופחים ליחידות הלוחמות, שתפקידם לנסות לענות לצרכיה של האוכלוסייה, אך הללו רחוקים מהנחוץ – טוען אקונומיסט. פוליטיקאים ישראלים אמרו שלא יאפשרו הכנסת סיוע הומניטרי לפני שחרור כל החטופים, אך זה עשוי להשתנות עם המשך הלחימה.
הבדל שני הוא מידת הערבוב בין תשתית אזרחית וצבאית. דאעש החזיק במוסול שנתיים והקים קווי הגנה מרשימים, תוך שימוש בדוקטרינה מערבית. לעומת זאת, חמאס הוקם בעזה ב-1987 ושורשיו בהקמת "המרכז המוסלמי" בידי אחמד יאסין ב-1973. במשך מחצית המאה הוא מעורב לחלוטין במארג החברתי של עזה ומנהל את הרצועה מזה 16 שנים. קווי ההגנה שלו נבנו מסביב ומתחת לתשתית האזרחית של העיר.