- דייוויד איגנציוס, מבעלי הטור הבכירים בוושינגטון פוסט, דיווח בגוף ראשון על המסדרון ההומניטרי ברצועת עזה וכך מובאים כאן עיקרי הדברים.
הקו של אזרחים פלשתינים נואשים נמשך לאורך מאות מטרים בכביש דיר אל-בלח, בדרכם מהקרבות בצפון הרצועה למקומות בטוחים יותר בדרומה. דממה מוחלטת שררה, למעט פגזים מדי פעם במרחק. בכל 20 מטר נראה מישהו אוחז דגל לבן. אנשים נגררו עם שקים בהם הצליחו לתחוב כל מה שיכלו לשאת מבתיהם. זהו מבט למסדרון ההומניטרי שפתחה ישראל תחת לחץ בינלאומי גובר; צה"ל הרשה לי ולשלושה עיתונאים נוספים לנסוע עם חייליו כדי לצפות במתרחש. להערכתי, 1,000 פלשתינים עברו ב-30 הדקות בהן יכולנו להתבונן.
הוחזקנו מאחור בונקר ישראלי, מאויש בידי חיילים חמושים בכלי נשק אוטומטיים, ולא יכולנו לראיין את הפלשתינים. סא"ל גלעד פסטרנק, סמח"ט החטיבה הפועלת כאן, אומר שחייליו מגנים על הפלשתינים מפני מתקפה אפשרית של חמאס הרוצה למנוע מהם לעזוב. 15 דקות אחרי שעזבנו את השטח, סיפר פסטרנק, התקבלה התראה ולפיה חמאס ירה אש מרגמות לעבר האיזור.
אפשר רק לדמיין מה אותם בורחים עברו בחמשת שבועות המלחמה. חמאס נמצא בכל מקום, ישראל תקפה בכל מקום וכמעט כל הבניינים בצפון הרצועה נפגעו. המלחמה יצרה מחזות מעוררי חלחלה, משווה איגנציוס: ילדים ישראלים שנטבחו בברבריות בידי מחבלי חמאס; ילדים פלשתינים שהופקרו למות תחת הפצצות ישראליות. במלחמה הזאת כולנו מביטים אל תוככי התהום.
בעוד הטור מתקדם לאיטו, הרים פסטרנק רמקול וקרא בעברית ובאנגלית: "אם יש בטור ישראלים, רוצו לעבר החיילים. אל תפחדו. אם הם יירו עליכם, תשכבו על האדמה". הוא ואנשיו חזרו על הקריאה לכל טור שעבר ביומיים האחרונים, בתקווה שמישהו מבין החטופים נמצא שם, עד עכשיו – ללא הצלחה. אמרתי לפסטרנק שהמראה מזכיר לי את תמונות המלחמה הכואבות ביותר. "זה קורע לב גם מבחינתנו", הוא השיב. "אבל זוהי מלחמה על קיומנו. זה להיות או לא להיות". כל חייל שדיברתי איתו בעזה וכמעט כל ישראלי שדיברתי איתו בתל אביב התבטאו בצורה דומה.
הגענו לעזה מקיבוץ בארי, שהיה עד לכמה ממעשי הזוועה הנוראים ביותר של אנשי חמאס נגד אזרחים ישראלים. מחזות 7 באוקטובר צרובים בתודעתו של כל ישראלי כאילו אירעו לפני דקות אחדות. "הבנתי באותו רגע שהמתקפה של חמאס היא משהו שלא ידענו כמותו", משחזר פסטרנק. "כמות המוות, העינויים, המפלצתיות היו משהו שמעולם לא דמיינו".
נסענו לרצועה בנגמ"ש ישראלי, בכביש בו השתמש חמאס כאשר תקף את בארי. הדרך חלפה בכפרים פלשתינים שהפכו ברובם לחורבות. ג'ונהור א-דיק היה נקודת כינוס של חמאס, אומר פסטרנק; כמעט כל הבתים נהרסו או ניזוקו. פסטרנק הראה לנו סרטון של מנהרה ששכנה במרחק 50 מטר מבית ספר בו השתמש חמאס כמפקדה; יום לפני כן יצאו ממנה אנשי חמאס ופתחו באש ממטול רימונים. בית הספר הפך לשלד של קירות ומסגרות ברזל; האזרחים ברחו לפני ההפצצה, מדגיש פסטרנק.
העימות הזה הציף שאלות קיומיות שאני אפילו לא יכול להתחיל לפתור. אבל כך זה נראה בשטח באותו יום: חיילים ישראלים לאורך כביש סלאח א-דין מנסים להגן על פליטים פלשתינים הבורחים ממתקפות ישראליות. הצופה מן הצד יכול רק לקוות שהם אכן נעים לעבר ביטחון ולא לעבר עוד מוות והרס.