להקשיב לדיווחים חדשותיים או לדובר ממשלתי בנוגע ל-240 החטופים שבידי חמאס, להבין בצורה ערטילאית שזהו פשע מלחמה - זה דבר אחד. לדבר עם בני משפחותיהם - זה דבר אחר לגמרי, כותבת ג'ניפר רובין, בעלת טור בכירה בוושינגטון פוסט (שלרוב מסקרת את מערכת המשפט ובמיוחד את בית המשפט העליון).
רובין ממשיכה: "שמעתי חצי תריסר מהם מדברים. חיבקתי כמה מהם. נדהמתי מאצילותם, העדר האנוכיות והנכונות לספר שוב ושוב על הרגעים האיומים ביותר בחייהם כדי שלא נשכח אותם". כאשר נפגשים עם בני המשפחות, מבינים שכל חטוף אינו רק אחד מתוך 240; שהוא לא סתם "ישראלי". אלו תינוקות וסבתות, גברים ונשים, אזרחים זרים וילידי ישראל, דתיים וחילוניים. רשת שלמה של אנשים הקשורים זה לזה בכאב בלתי פוסק. כפי ששאלה אם אחת: האם הילד שלה מת מיד? לפני שבועיים? לפני חמש דקות? רבים מן החטופים נפצעו והיו קורבן להתעללות. אם אחרת אומרת כי ראתה לאחרונה את בנה כאשר ידו מרוסקת מרימון יד. האם הוא עדיין חי? האם הוא דימם למוות?
למרות הסבל הבל-יתואר, איש מבני המשפחות לא קרא להרוג פלשתינים או להרוס את עזה. הם פשוט רוצים בחזרה את יקיריהם. הם מכירים בכך שיש גם קורבנות פלשתינים. והם מדגישים שיש לשחרר את כל החטופים, כולם כולל כולם.
המפגש עם המשפחות גרם לרובין לתת מבט נוסף להתנהגות בקמפוסים בארה"ב, לא במושגים פוליטיים, אלא מוסריים. לא יכול להיות הבדל חד יותר בין בני המשפחות, המצולקים קשות ואולי לצמיתות, לבין מצדיקי חמאס, מנבלי הפה וקורעי תמונות החטופים. האכזריות הזאת כלפי חפים מפשע עולה על כל דמיון. יתרה מזאת: היא מלמדת שמצדיקי חמאס אדישים לסבלם של יהודים ושל ישראלים שאינם יהודים. זו לא רק התנהגות אנטישמית; זו התנהגות אנטי-אנושית, שמטרתה להאשים את הקורבנות.
חייבים לתהות על טיבם של הבוגרים שהמוסדות הללו שולחים לעולם. רובין מצטטת מכתב ששלחו עשרות ממשרדי עורכי הדין המובילים בארה"ב לדיקנים של פקולטות למשפטים: "כמחנכים במוסדות להשכלה גבוהה, הכרחי שתספקו לסטודנטים שלכם כלים והדרכה לנהל שיח חופשי, אפילו בנושאים טעונים מבחינה רגשית, בצורה העולה בקנה אחד עם הערכים היקרים לכולנו, ושתדחו חד-משמעית את מה שמנוגד מבחינת אתית לערכים אלו". היא תוהה: עורכי דין מסוגלים להצביע על ריקבון אתי, אך המוסדות האחראים ללמד אותם אתיקה מקצועית, שוויון בפני החוק וערכי אנוש – אינם מסוגלים?
דברו עם משפחות החטופים, ותראו באור אחר את הפוליטיקאים הדורשים הפסקת אש מיידית. "אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו יותר מעוות מבחינה מוסרית מאשר דרישת הפסקת אש לפני שנשללת מחמאס לצמיתות האפשרות לחזור על אימי 7 באוקטובר", קובעת רובין. האם הם באמת מצפים להפסקת אש בלי החזרת החטופים? האם ישראל ומדינות אחרות שאזרחיהן יושבים במנהרות אפלות אמורות פשוט למחוק אותם? שיהיה ברור: המלחמה תסתיים מיד אם חמאס ייכנע ויחזיר את החטופים. מדוע
זאת איננה הדרישה? ככלות הכל, זה מה שאומרים רבים על הדרישה להפסקת אש באוקראינה: המלחמה תסתיים ברגע בו רוסיה תיסוג ותחזיר את האוקראינים שחטפה.
לראות, לשמוע ולחבק את משפחות הקורבנות – זה מספק בהירות ושובר לב בה במידה. ואז מבינים שמי שמטיחים בהם עלבונות ומתעללים בהם, חושפים את סט הערכים של עצמם. מי שנעצרו על ונדליזם, כולל קריעת תמונות החטופים, צריכים להישלח לבלות זמן מה בחברת המשפחות. אולי הם ילמדו משהו על יושרה, חמלה ואומץ.