תמונות מחרידות של תינוקות ישראלים שנרצחו בידי חמאס וילדים פלשתינים שנהרגו בהפצצה ישראלית. תמונות נפוצות במהירות ברשתות החברתיות לפני שניתן לאמת אותן. טענות לפיהן צלמי עיתונות ידעו מראש על מתקפת חמאס. התיעוד הוויזואלי של מלחמת חרבות ברזל הפך למקרה בוחן מטריד של עידן הדיסאינפורמציה, כאשר צילומים ומקצוע הצילום עצמו הפכו לכלי נשק בידי שני הצדדים.
השאלה מה לפרסם מעולם לא הייתה בעייתית יותר לחדרי המערכת של אמצעי התקשורת בארה"ב ובאירופה, סבור ניו-יורק טיימס. עורכים אומרים שהם הקדישו בשבועות האחרונים אין ספור שעות לסוגיה מה קוראים/צופיהם/גולשיהם צריכים לראות ולשמוע על המלחמה. כמה אימה אפשר לשאת? האם התיעוד הופך את האלימות לטריוויאלית? האם התמונה כה איומה עד שהיא תעלים את הדיווח הנלווה אליה? ויש גם אחריות כלפי הקורבנות ומשפחותיהם.
צילום מלחמה הנפיק כמה מהתמונות הידועות ביותר בהיסטוריה, כמו הנפת הדגל האמריקני באיווה ג'ימה או הילדה הווייטנאמית שנכוותה מפצצת נפלא"ם. זו הסיבה שהן ישראל והן חמאס, כמו גם תומכיהם, משתמשים ברשתות החברתיות ובערוצים אחרים כדי להפיץ תמונות במטרה לזכות באהדת הציבור. בבואם להחליט האם להעצים תמונות כאלה, אמצעי תקשורת בוחנים את ערכן החדשותי, בדומה לתכנים כתובים או מילוליים. העורכים גם עשויים לשקול את מניעיו של המקור והאם התמונה תורמת לדיווח מאוזן.
הקשיים הלוגיסטיים של סיקור המלחמה הנוכחית מהווים אתגר נוסף, ממשיך הטיימס. לתקשורת הבינלאומית יש גישה מוגבלת לרצועת עזה ואמצעי התקשורת מסתמכים על צלמים עצמאיים המתגוררים בה – ופועלים תחת הצנזורה ההדוקה של חמאס. צה"ל אפשר לכמה עיתונאים להיכנס לרצועה, אך דרש להעביר לעיונו המוקדם תמונות וסרטונים; חלק מאמצעי התקשורת הסכימו.
כמו בכל מלחמה, השאלה כיצד לטפל בתיעוד ויזואלי של אלימות קשה מעוררת ויכוחים יום-יומיים באמצעי התקשורת. הטיימס עצמו אומר כי קרוב לוודאי שיפרסם תיעוד ויזואלי רק אם הוא מגיע ממקור מוכר ואמין, מתוך הכרה בכך שרבים מפיצים דיסאינפורמציה. העיתון פרסם גם תמונות קשות במיוחד של קורבנות, תוך טשטוש ועם קישור לתמונה המקורית, כך שהקורא יוחלט להחליט בעצמו אם לצפות בה.
סוכנות רויטרס מספרת, כי קבוצה של שלושה עורכים בכירים מחליטה האם תמונה מכבדת את הקורבנות ומשפרת את הבנת הציבור לגבי העימות, ומאידך – יש תמונות כה גרפיות, עד שהן כמעט בלתי ניתנות לפרסום. אם הקורבנות הם ילדים, רויטרס מבקשת אישור של הורים או אפוטרופוסים; לעיתים לא ניתן להשיג אותו, והיא עשויה לפרסם את התמונה בכל זאת אם לדעתה חשיבותה מצדיקה זאת.
להחלטה לפרסם תמונה מזעזעת במיוחד יכולות להיות השלכות נרחבות. בשנת 1972 פורסמה תמונתה של קים פוק-פאן-טי בת השמונה, עירומה, בורחת בצרחות לאחר הפצצה אמריקנית בווייטנאם. היא צולמה בידי ניק הוט מסוכנות AP ופורסמה בידי כמה עיתונים ובהם הטיימס. רק מעטים יודעים שהתמונה כמעט נפסלה. עורך AP בסייגון באותה עת, הורסט פאס, הוא שהחליט – וההתלבטות הייתה קשה שכן הסוכנות לא פרסמה תמונות עירום, ודאי לא של ילדות. אבל התמונה הייתה כה חזקה, עד שהוא החליט להתעלם מהכללים; שנה לאחר מכן התמונה זכתה בפרס פוליצר.