כאשר ההיסטוריונית דבורה ליפשטט ניצחה באפריל 2000 בתביעת הדיבה שהגיש נגדה מכחיש השואה דייוויד אירווינג, כמעט ניתן היה לדמיין שהאנטישמיות חולפת מן העולם, לפחות ברוב המערב. נסיעה לישראל לא הייתה כרוכה בבחירה אידיאולוגית. עטיית מגן דוד לא הייתה מסוכנת. בקמפוסים לא הייתה עוינות לסטודנטים יהודיים. בתי כנסת (לפחות בארה"ב) לא נזקקו לשמירה.
לא עוד – קובע ברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס. הליגה נגד השמצה תיעדה 751 תקריות אנטישמיות בארה"ב ב-2013; אשתקד המספר היה 3,697; מאז 7 באוקטובר המספר זינק פי חמישה לעומת אשתקד. בשבוע שעבר הוזהרו סטודנטים יהודיים ב-MIT שלא להיכנס בכניסה הראשית מחשש לשלומם. במונטריאול נורתה אש פעמיים בתוך שבוע לעבר בית ספר יהודי.
כיום ליפשטט היא שגרירה מיוחדת של הממשל למאבק באנטישמיות, והמאבק שלה נגד אירווינג נראה כמעט מוזר. "מעולם לא תיארתי לעצמי שהאנטישמיות תהיה כה גרועה. משהו בה שונה מכל מה שהכרתי", היא אומרת. סטיבנס סבור, שאחת הסיבות לכך היא שהאנטישמיות היא שנאה שאינה יודעת את שמה – שמי שמגדירים את עצמם באנטי-ציוניים או קוראים From the river to the sea, Palestine will be free יכחישו שהם אנטישמיים. ליפשטט מגיבה: אכן, חלק מאלו הצועקים זאת אינם מבינים מה המשמעות, אך רבים כן – מדינה פלשתינית בלי יהודים.
לגבי אנטי-ציונות (להבדיל מביקורת לגיטימית על ישראל), ליפשטט מציעה אבחנה. לפני הקמתה של ישראל, היה זה ויכוח פוליטי; אך כאשר קיימת מדינה יהודית ובה 7.1 מיליון יהודים, הטענה שאין לה זכות להתקיים היא אידיאולוגית. אם יש להשמיד את ישראל משום שגירשה תושבים מקומיים, ממשיכה ליפשטט, הוא הדין לגבי ארה"ב ואוסטרליה. אם ישראל היא גזענית, כיצד זה שמעלה ממחצית היהודים בה הם יוצאי מדינות כמו אירן, תימן ואתיופיה? אם ישראל היא מדינת אפרטהייד, כיצד זה שיש ערבים בכנסת, בבית המשפט העליון, באוניברסיטאות ובבתי החולים?
מה שבאמת יש כאן, קובעת ליפשטט, הוא מוסר כפול. כאשר קבוצה כלשהי בקמפוסים מגדירה את עצמה כקורבן, ברירת המחדל היא להאמין לה; כאשר יהודים אומרים זאת, ברירת המחדל היא לפקפק, לומר "זה באשמתכם", "אין לכם זכות לזה", "מה שקרה לכם הוא לא באמת תוצאה של קנאות".
מדוע חלק כה ניכר מהאנטישמיות הנוכחית מגיע ממשכילים שלא יעזו להתבטא בצורה גזענית? ליפשטט מזכירה, שבראש האיינצגרופן הנאציות שטבחו מאות אלפי יהודים עמדו בעלי תואר שלישי. "אתה יכול להיות דוקטור ובן זונה בעת ובעונה אחת", היא מוסיפה. ליפשטט גם מצביעה על אופנות אקדמיות בשני העשורים האחרונים, בהן "נרטיבים ואידיאולוגיות שאולי אינם מתחילים כאנטישמיות אך מסתיימים בתיאור היהודי כאחר, כמקור של דיכוי, במקום כמדוכא בעצמו". אחד הנרטיבים הללו טוען שהיהודים חזקים יותר, עשירים יותר, חכמים יותר, זדוניים יותר – ולכן יש לבלום אותם בכל מחיר. מכאן לא רחוקה הדרך לתמיכה בחמאס.
לא מדובר רק בקמפוסים אמריקניים. בלונדון זינק מספר פשעי השנאה האנטישמיים ב-1,350% מאז 7 באוקטובר. התקשורת הסינית שבשליטת הממשלה דנה ב"שליטה היהודית בעושר האמריקני". מוסלמים צוהלים בברלין חילקו סוכריות לאחר 7 באוקטובר. "מעולם לא קרה שחברה הייתה סובלנית לאנטישמיות ונותרה דמוקרטית", מתריעה ליפשטט. ממשלות לבדן אינן יכולות לפתור את הבעיה, כי היא הרבה יותר עמוקה. ילדה בכיתה ה' בבית ספר יוקרתי בוושינגטון ספגה עלבונות אנטישמיים מחבריה. "מאיפה הם הביאו את זה? כיצד למדו שזה בסדר? זה מתחיל מהבית".