עסקת החטופים עם חמאס הציבה את בנימין נתניהו מול הימין הקיצוני בממשלתו: בצלאל סמוטריץ' התנגד לה תחילה אך לבסוף תמך בה, בעוד איתמר בן-גביר כינה אותה "אסון" והצביע נגדה. לדעת ג'ייסון ויליק, בעל טור בניו-יורק טיימס, אירוע זה מדגים תופעה שלא זכתה לתשומת הלב הראויה: נתניהו מוליך את ישראל בכיוון מתון יותר מאז 7 באוקטובר והולך בעקבות ממשל ביידן יותר מאשר בעקבות הימין הקיצוני. לצד זאת, טוען ויליק, מתינותו של נתניהו סייעה ליצור את התנאים למתקפת חמאס. יש כאן לקחים לוושינגטון כאשר תנסה להשפיע בעתיד על האסטרטגיה הישראלית.
הוויכוח במערב הוא האם תגובתה של ישראל אינה מוגזמת; בישראל הוויכוח הוא על השאלה האם היא מספקת. צה"ל תכנן תחילה מתקפה קרקעית נרחבת בכל חלקי הרצועה, אבל נתניהו אישר מבצע קטן יותר שהחל בצפון בלבד. הוא עיכב את המתקפה במשך קרוב לשלושה שבועות, כאשר ממשל ביידן לחץ לאמץ תוכניות שיתאמו יותר למצב בשטח.
כך גם לגבי גבול לבנון. וול סטריט ז'ורנל דיווח על חילוקי דעות בישראל האם יש להכות גם בחיזבאללה. צה"ל מגיב כל העת למתקפותיו של הארגון, אבל נראה שנתניהו מרסן את יואב גלנט, שלפי הדיווחים רצה לפתוח חזית שנייה מלאה נגד חיזבאללה. נכון לעכשיו, ישראל ממקדת את תשומת ליבה בעזה, כפי שגם מעדיף ממשל ביידן הרוצה למנוע מלחמה איזורית אליה עלולה ארה"ב להיגרר.
ציבור הבוחרים בישראל יבוא חשבון עם נתניהו על 7 באוקטובר ולא יסלח לו, צופה ויליק, במיוחד לנוכח העובדה שבתקופתו החמיר הקיטוב בישראל בעוד חמאס מתעצם עד לטבח האיום שביצע. מדיניותו של נתניהו כלפי חמאס בשנים הקודמות הייתה גם היא מתונה בהשוואה לימין הקיצוני; המזרחן מרטין קרמר הגדיר זאת במילים "כיצד חמאס הרתיע את נתניהו". קרמר מצטט קטע מתוך האוטוביוגרפיה שפרסם נתניהו אשתקד, ולפיו הוא דחה ב-2014 את לחצי הימין להפיל את חמאס, שכן הדבר היה כרוך בהרס של עזה וברבבות הרוגים, ובשלטון ישראלי על 2 מיליון פלשתינים ללא מגבלת זמן.
הטרגדיה של נתניהו היא שכעת מתברר שהוא צדק. המחיר ההומניטרי של המלחמה הנוכחית הוא עצום וכלל לא ברור מה יתרחש ביום שאחרי. אבל זוהי מלחמה הכרחית, לא מלחמה מבחירה. ישראלים בכל גווני הקשת הפוליטית סבורים, שהמשך שלטון חמאס יציב בפני המדינה איום בלתי נסבל. הדבר אינו מפריך את הספקנות הקודמת של נתניהו לגבי חילופי שלטון ברצועה: ארה"ב ואירופה לא היו תומכות בהפלת חמאס אלמלא זוועות 7 באוקטובר.
רבים טוענים שנתניהו ניצל את שליטתו של חמאס בעזה כדי להחליש את הרשות הפלשתינית המתונה יותר ביהודה ושומרון. בשנת 2019 הסביר נתניהו, כי הוא מאפשר כניסת כסף מקטר לרצועה כדי להפריד בינה לבין יו"ש ובכך להפחית את הסיכוי להקמת מדינה פלשתינית. יש ממש בביקורת על יחסיו הסימביוטיים של נתניהו עם חמאס, סבור ויליק, אם כי היא באה גם מהימין ולא רק מהמרכז. הידוק הלחץ הכלכלי על חמאס בעשור הקודם ודאי לא היה נתפס כצעד ליברלי, ניסיון לסלק אותו בכוח היה עלול להפוך את ישראל למצורעת, ולכן הדרך הפרגמטית הייתה לתמוך ברצועה ולקוות שניתן יהיה להכיל את האיום.
ישראל נכשלה בכך לחלוטין והמלחמה הנוכחית היא התוצאה. אבל ארה"ב צריכה מבט ברור על ישראל של המלחמה ואחריה. המוניטין הימניים של נתניהו והשפעתו הממושכת על הפוליטיקה הישראלית עלולים ליצור את האשליה, שהוא המכשול המרכזי בפני מתינות אסטרטגית ישראלית ושניתן לצפות למדיניות יונית יותר לאחר שיירד מהבמה. בפועל, נתניהו אומנם ייצג את הדחפים הניציים של ישראל, אך הצליח לרסן אותם. ההתאמה המוחלטת שלו עם ממשל ביידן בנקודות מפתח של המלחמה ללמד את מבקריה של ישראל בארה"ב, שחיבוק חם עשוי להיות יעיל יותר מאשר כתף קרה, אם וושינגטון רוצה להשפיע על ישראל ולרסן אותה.